ואם כבר נעצת את הסכין ברגע של חולשה
סובב אותה בפנים כמה פעמים, בבקשה
ואל תשאיר אותה שם תלויה
בין רצון של מוות ורצון של תחייה.
כשהדם יבעבע, את פצעיה אל תלקק
וכשהיא תיאנק, אותה אל תחבק
תעמוד בצד, שותק-
והרוח באוזנייך מילים תלחש-
"היא הייתה חזקה ועכשיו אתה החלש!"
בין אבני חצץ קטנות
יפלו דמעות גדולות
ותראה מאין הן זולגות!
והיא תמצמץ בפעם האחרונה בהחלט
ולא תשאל "למה" או תנסה להימלט
רק תצחקק- כמה רדוד הוא הצחוק
ותשאיר מבט של עצב- עד כמה הוא עמוק?
כשענן ערפל יירד וירטיב את שערך
אתה תחשוב- "רק הייתה, כבר הלכה"
ותשלוף את הסכין ותחביאה בין אבני החצץ
ותתהה- "מי הוא זה שאותה בגופה נעץ?" |
