הוא שקט.
יושב  בקצה החדר, לא אומר מילה לאף אחד.
מחליף מבטים בין האנשים בחדר הרחב והלבן, שטוף אור הניאון
וחושב.
הוא יכול לחשוב על הכל, וחושב גם את הכל.
מחשבותיו של היושב בסוף החדר נפרסות לפניו כשטיח אדום.
כל הכעס, הפחד, היאוש והתקווה ממלאים את ראשו ואז-  למחשבה
הבאה: ילדה תמימה, הבת של השכנים, בוכה, עצובה ובודדה.
ליבו כואב עלי , הוא מזדהה בחושך איתה, בלי שתדע בכלל שהוא
שם.
זיעתו קרה, נשמתו כבדה, הוא חולק כעת את מחשבתו של רוצח.
וכל שנייה שחולפת מכבידה את עיניו ומושכת אותם להיסגר. הוא
כועס והכעס מתעצם בקרבו.
אין אלו מחשבותיו כלל, אך המשיכה כזו עצמתית וחזקה, הוא מתקשה
להישאר בשליטה, תר במוחו מחשבה אחרת.
ומוצא-  מחשבתו של גיבור, שהיה בקרב וראה דם, חברים נופלים
וקורבנות, מחשבת הגיבור מטושטשת, וקשה להבדיל בין שחור ללבן,
הוא תוקף, ונסוג לאחור והקור ממלא את גופו וחורק עצמותיו
בשקט.
הוא אולי גיבור אבל בתוך תוכו שוכנת מלחמה.
והוא נשאב פנימה, מסתחרר עם הגיבור ונושם עמוק.
עוד מחשבה.
נערה עדינה ממתינה לאהובה בתחנה. הוא מאחר, והיא חסרת סבלנות.

תהיות חשדנות עולות במוחה והיא שואלת את עצמה ואת הנער, איפה
הוא יכול להיות.
ופה זה נגמר. כי עכשיו הוא נודד במוחו אחרי קצה מחשבה אחרת ,
מחשבת מורעלת, נגועה ופגועה.
מחשבת האהבה הנכזבת - שמשאירה אחריה שובל הרס ואובדן, קוים של
שריפה ושל כוויות קור. דממה.
הוא כואב מן הדממה.
מתכווץ בתוכו ונפעם, נוכח הקרח המקפיא של ההיא, הפגועה.
תקווה, הוא מחפש סימני תקווה באופל הפגוע והמחשבות מאכלות אותו
באיטיות.
עוד דקירה בחזה שחודרת עמוק ועוד חבטה יבשה בפנים.
אכזבה מן האהבה.
או שבעצם כבר לא, הכל השתנה, אין עוד דרך חזרה.
הוא נסחף לנקמה ומרירות גוברת.
עיניו הכחולות מתמלאות בכאב הנערה שעכשיו כבר הפכה מכאובה
לנזעמת.
מנסה להתנער.
מנסה להתעורר.
למצוא מחשבה אחרת ומהר.
כבר מאוחר מדיי בשביל הנער השקט - ואין דרך חזרה מהדרך
שנבחרה.
בין עם ביודעין או בלי שום כוונה תחילה, הנער והנערה לעולם לא
ידעו מחילה. הסליחה תמשיך למען מלבוא לגאול את השניים שהפכו
לאחד ביסוריהם המשותפים.
אחרי שלא נותר עוד דבר מהבחור השקט ומחשבותיו , רק מוחה הקודר
של הנערה שולט בכולם.
ולנצח לא ישוב העולם להיות קיים, כפי שצריך להיות העולם.