יצרתי מפלצת.
לא, אני לא קוסמת, לא מכשפה, לא קוראת בקלפים ואפילו לא פיה
טובה.
ובכל זאת- יצרתי מפלצת.
לא בכשפים עשיתי זאת, לא בשיקויים ירקרקים ומבעבעים בתוך קדרות
ענק, ולא על ידי פיזור קללות מתוך ספר או נשיפות פולסה דנורא
לכל עבר.
במילים נעשה הדבר. כמה אותיות והברות עגמומיות וחסרות משמעות
שנתחברו להן יחד ויצרו שניים-שלושה משפטים רגילים. זה הכל, לא
יותר. כוחה של מילה הוא כה עצום וללא כל גבולות ומעצורים.
מילים יכולות לפגוע ולזרוע הרס בדיוק באותה המידה שהן יכולות
לחולל דברי יופי וחן.
אבל המילים שלי יצרו מפלצת. מפלצת נתעבת ואכזרית אך עם זאת
אנושית כמוני וכמוך.
אדם רגיל ככל האנשים היה תחילה. ובעצם, אין זה ייתכן שהיה רגיל
שכן אם במקרה היה כזה לא היה קיים סיכוי כלשהו שאמצא בו עניין.
היו בו יסודות נורמאליים אך עליהן נבנתה אישיות מוזרה, משונה
ומיוחדת עד לידי תדהמה.
הכישוף הראשון שהפעלתי לא היה כלל במודע. אם הייתי יודעת הייתי
מפסיקה זאת עוד אז. מעולם לא חשדתי שיש בי כוחות שכאלה, מעולם
לא נזהרתי במעשיי ובדבריי.
אינני חושבת שעליכם להאשים רק אותי ביצירת הבריאה הזו. הרי
שכחתי לספר פרט קטן בגודלו אך עצום במשמעותו- בתוך אותו אדם
חיה לה מאז ומעולם מפלצת קטנה.
בתוך כל אחד מאתנו חיה מפלצת כזו. מתפתחת לאיטה, לעיתים נדירות
אינה מתפתחת כלל. היא ניזונה ממילים מכשפות כשם אלו שהיו
ברשותי.
המפלצת שבתוך אותו אדם כבר הייתה בגודל בינוני כאשר פגשתי
אותו, אנשים אחרים מלפני כבר דאגו לחזק אותה ולפתח אותה למה
שהפכה, לא הייתי הראשונה ובטח גם לא אהיה האחרונה.
המפלצת הבינונית שהתגוררה בתוך תוכו ישבה שם וחיכתה למילים
שלי, או למילים של כל אחד אחר. היא השקיפה החוצה אל עולמו דרך
עיניו ומצאה לה מטרה אשר ממנה ניסתה לסחוט את אותן מילים
הרצויות לה.
לדאבונה נבואתה לא התגשמה. למפלצות הקטנות בתוכנו קשה מאוד
לגרום לאנשים אחרים לשחרר את המילים הנכונות להן הן זקוקות.
אתם מבינים, אלו אמורות להיות מילים של אהבה אמיתית.
המפלצונת של אותו האדם החלה לגסוס בתוכו, היא הייתה רעבה לאהבה
והיא החלה גוועת לאיטה. היא לא רצתה למות, לא כל כך צעירה!!!
היא עוד לא הספיקה לראות עולם, היא עוד לא הספיקה להכיר מפלצות
אחרות כמוה והיא לא רצתה למות בתולה...
לכן ליקטה את שארית כוחותיה. לא היה בה עוד כל תקווה, שמחה או
אושר. כל מה שנותר בה היה יגון, כאב ואובדן.
היא החליטה לפעול.
לתוך מזרקים קטנטנים (שיש רק למפלצות כמוה..) דחסה את רגשותיה
השליליים והחלה מזריקה אותם אט -אט לורידיו של אותו אדם אתו
נולדה. תחילה מנות מדודות וקצובות ברווחי זמן מסוימים וקבועים,
עד שאיבדה שליטה והחלה נועצת בו את מחטיה ללא הרף וללא רחם.
עוד ועוד עד שנתמלא בעצב, בכאב בשנאה כלפי העולם ובייחוד בשנאה
כלפי עצמו.
אם הייתי יודעת שאופיו המדוכדך נובע מפעולותיה של המפלצת וודאי
שלא הייתי קרבה אליו כלל מחשש לכך שאגרום למפלצת שבו לגדול.
דבר שעשיתי מאוחר יותר בלא מודע.
אתם קולטים? הייתי משוכנעת לחלוטין שכזה הוא. כאב לו עצמו
להיות במצבו וכאב לי לראות אותו במצב כזה.
הוא היה הפרויקט שלי. אנשים לא אוהבים לקחת על עצמם פרויקטים
כאלה. 'פרויקטים כאלה' כלומר, פרויקטים שמהם לא צומחת להם שום
תועלת מלבד הרגשה טובה. לא הרבה אנשים מעריכים את ההרגשה הזו
של לעזור.
תחילה הענקתי לו מילים אך לא מהזן שהוא שאף לקבל. כלומר, לא
מהזן שהמפלצת שבתוכו שאפה לקבל. בשלב הזה כבר רובו הורכב
מהמפלצת.
או שמא המפלצת הורכבה ממנו? את האמת?? אין זה משנה..
ובכל זאת, בתוכו עדיין נשארה פיסת אנושיות קטנטנה ונורמאלית
ליד החדר הימני של הלב. שם עוד נשארה תקווה, אהבה, רחמים,
שאיפות, חיוכים.. והמילים שהרעפתי לכיוונו פגעו בפיסה הזו
ועודדו אותה להילחם במפלצת. אך זה כמעט ולא הועיל שכן לאותה
פיסת רגש לא היה את מירב הכוח הדרוש על מנת להביס את המפלצת.
כל מה שיכלה לעשות זה לעצבן אותה קצת.
המפלצת לא אהבה את זה. לא אהבה את זה כלל. היא עקרה את הפיסה
הזו מתוכו וריסקה אותה לרסיסים קטנטנים. אפילו לא שמה לב שכל
חתיכה קטנטונת כזו, שנקרעה מתוך פיסת הרגש, חדרה לתוך כמה
מזרקים עמוסי רעל.
אבל אני הבחנתי בזה. ראיתי איך הוא משתנה מעט. איך הצער מתערבב
עם היצר ואיך החיוך מדי פעם מופיע על פניו לשנייה או יותר.
אולי זה מה שגרם לי להעניק לו את אותן המילים שהמפלצת רצתה
לשמוע.
איך לעזאזל הייתי אמורה לדעת??? איך לכל הרוחות יכולתי לשער
שהמילים שלי, שהיו אמורות לעזור לו ולגרום לו להרגיש מיוחד
ייפגעו אחר כך בו ואולי גם בי??!?
היא גדלה. בחיי, כמה שהיא גדלה. היא גדשה כל פינה מתוכו, הציפה
אותו מבפנים ואני הייתי עיוורת כדי לראות איך שדבר כזה מתרחש
בתוכו.
כשהבחנתי בזה המצב כבר היה עגמומי ביותר. לעיתים המפלצת השתלטה
עליו- דיברה בקולה שלה, הניעה את אצבעותיו על פי רצונותיה
וגרמה לו לחשוב ולהרגיש כפי שהיא הרגישה.
ומה היא הרגישה? היא הרגישה אכזבה, היא הרגישה שהיא רוצה יותר
אהבה  ממה שהוא יכול להעניק לה. היא הרגישה שהיא חייבת לפרוץ
החוצה ולחפש לעצמה אדם אחר שכן אין היא יכולה להמשיך כך
יותר!!!
היא חייבת להתרבות והיא חיפשה עצמה בן זוג. מסע חיפושיה לא ערך
זמן רב. היא פגשה את המפלצת שבי, זאת שהוא יצר בדיוק כפי שאני
יצרתי את המפלצת שבו.
הן אהבו אחת את השנייה, המפלצת שלו והמפלצת שלי, אהבו בדרך
הרסנית.
לבסוף זה קרה. נמאס להן לחיות בתוכנו. בדיוק כמונו הן ידעו
שאין הדבר אמור להיות כך. הן ידעו שטבען של מפלצות מסוגן הוא
לפרוץ לבסוף החוצה ולהתרבות, להמשיך ולהפיץ עוד מפלצות כמותן.
המפלצת שלו ושלי ערכו דיון בערב חשוך אחד. שתיהן בקעו מאתנו בו
זמנית. משאירות בפנים חלל עצום, שחור. ריק וכל כך מורגש.
הן השאירו אותנו לבד.
אבל בעצם, הן השאירו אותנו יחד.