1.
הוא עמד במרכז הכיכר, מציץ בשעונו. הוא נראה כמחכה למשהו. או
למישהו. בעצם, למישהי. והמישהי הזאת מאחרת. וזה הרגיז אותו. אז
הוא עיקם את זויות פיו למעלה, בתנועה עצבנית קמעה. תקע ידים
בכיסים והתהלך מצד אל צד.
היא הגיעה בריצה, לחייה סמוקות, עיניה בורקות ופיה שופע
התנצלויות.
שיערה גלש על כתפיה בצורה אופנתית אם כי היה פרוע מעט.
זרועותיה הקיפו אותו. את צווארו. חש אצבעות חמות סביבו. הוא
חייך אליה, ושכח את רגזנותו הקודמת. הם שילבו ידיים והחלו
לצעוד. היא דיברה הרבה ובמהירות. הוא חייך, שתק והקשיב. ואז,
פתאום, נעצרו בקרן רחוב. אור פנס לילה נופל על שיערם ומזהיב
אותו. הוא עצר והביט בצללים על פניה. הוא חפן אותם בידיו וצלל
לתוך עיניה. היא חייכה, בתחילה במבוכה, אחר בפליאה שהשתנתה
לידיעה והבנה ורוך. היא נתנה לו להביט בה, ואז, אם כי עדיין לא
ידע שובע, קירב שפתיו לשפתיה בליטוף. היא כרכה ידיה סביבו,
כתפיו. הוא - סביב מותניה. כלואים ברגש שלהם.
אדם עבר בלאט, מרעיש כחתול, אך ראשם נסוב לצד. הוא הלך, מרכין
ראשו.
יודע שהפריע כאן לדבר מה חשוב. מייחל שהיה לו דבר מה חשוב חוץ
מאשר ללכת בודד ברחובות ריקים וחשוכים.

2.
הבטתי בו בתמיהה. לא הבנתי בהתחלה. המילים לא נקלטו עדיין
במוחי. לא יכולתי, או אולי, לא רציתי להאמין. "תחזור שנית,"
ביקשתי. רציתי שיביט לי בעינים, ואולי רציתי שיתחרט.
"אני לא אוהב אותך. אני לא רוצה לראות אותך יותר." הוא אמר.
עצמתי את עיני.
גל של כאב היכה בי. הרגשתי שהסירה שלי מתהפכת, שאני לבד בים של
סערה ואין אף אחד שיוכל לעזור לי, או להציל אותי.
רציתי פתאום לשאול אותו המון דברים. איך, ולמה. אבל שתקתי
והנחתי לרגשות להיראות על פני. הסטתי את שיערי שנפל על עיני.
פתאום נעשה לי קר. חשבתי על כל מה שקדם לזה.
איך מאז שחזר מחו"ל היה שונה. פתאום לא התקשר אלי בערב לומר לי
לילה טוב לפני שהוא הולך לישון. איך החל להסתכל על בחורות
כשהיינו עוברים ברחוב. איך הג'נטלמניות נעלמה ממעשיו כבילה
במחיצתי. איך לא ראיתי את זה קודם? האשמתי את עצמי שהייתי כה
אטומה. חשבת שזה ג'ט לג שנמשך שבועיים? איזו תמימה.
ואז הוא אמר שהוא רוצה לדבר איתי. על משהו. חשוב. חיבקתי את
עצמי כשהסטתי עיני מעיניו והלכתי משם, ראשי מורכן. קצר
ולעניין. הוא לא בזבז הרבה זמן בניסוחים מבולבלים. אף פעם לא
היתה לו בעיית התבטאות. אף פעם לא אמר הרבה גם. לא הרשיתי לאף
דמעה לחמוק מעיני.
זה יבוא אחר כך, ובכמויות. עכשיו אני סתם הולכת, לבד.

3.
ישבתי על הספסל, מביטה בכל האנשים שעברו ברחוב. ידי תקועות
עמוק בכיסי מעילי.
מרגישה מנוכרת, כמו מביטה מבחוץ על כולם. לא קשורה, לא נשמעת.
לא נראית אפילו, רק לאלה שבוחרים לראות אותי. אלה שרוצים בכך.
חשבתי על כל אלה שיש להם אור בעינים. כמה ברי מזל הם. כמה ברי
מזל הם מרגישים בודאי. שהם בטח מביטים עלינו, האאוטסיידרים,
ממרומי ערפל האושר שלהם. ברחמים, כנראה. מסכנים, הם חושבים.
אושר אין להם, חייהם ריקים.
החל לרדת שלג. לא שלג אפילו. סתם חתיכות קרירות של משקע לח. לא
הייתי קוראת לזה שלג. קמתי. הגיע הזמן ללכת הביתה. למצוא קצת
חום ואור מטריאליים. תחליף לחיים, לא כמו אנשים אמיתיים.