העולם הגיע לקצו. החזקתי סכין מול הגוף, ידי אחזה בה רועדת,
וראיתי איך לאט לאט אני חותכת אותה. הטוסט ישב לו בצלחת והעביר
שיחה קולחת עם הקטשופ והסלט שלידו, וחיכה, כמו כולם, לצ'יפס,
שיהיה מוכן.
מהזכוכית העולם נראה כה טהור, מולי הוא נשקף, במציאות תחפושתו
האימתנית, וכמה שהייתי רוצה לעבור בה, להיות באמצע, לא בתוך
העולם, ולא איפה שאני עכשיו. אבל לא משנה כמה ניסיתי, אני
הייתי היחידה שנשברה לאלפי רסיסי קטנים, ובלי קול, מלבד קולה
של סיכה שנופלת בחלל, חלל מלא אנשים.
החיים הם שנייה שעוברת לאט מידיי, ואלוהים הוא רק דמות שבאה
להאכיל אותנו בשנאת חינם האחד כנגד השני. אין אל שיהיה מספיק
אכזר בשביל העונש שאותו אני מקבלת - להישאר בחיים. מאבק
יומיומי על שפיות מתנהל ביני לבין מאה אלף הדמויות שבתוכי, אבל
כולן חלק ממני, הן כולן אני. לכולן קוראים שמריתוש, ויש להן גם
את אותו שם משפחה, חוץ מהאחד ז"ל, שאני שתחתיו אני כל כך רוצה
להיות קרויה. דרך חתחתים ממשיכה להסתלסל, וכמו גלולה גם אותה
קשה לעכל. אבל יבוא היום שבו הם ידעו. הם כולם יבינו את מה
שאני הבנתי מזמן - אין צדק בעולם.
הוא אמר לי שאהב אותי כל כך, שהיה כל כך קשה לו בלעדי, שהוא
נהיה חולה מהפרידה שלנו, אבל הוא עזב אותי, המשיך מהר, מחק ולא
השאיר זכר. נהנה, הבן זונה, להעיף אותי מחייו כמו למעוך סיגריה
עם הרגל, ואז הוא שוב יכל לנשום. הכלב שהבתולים לו נתתי, גמר
ושכח לשאול אותי אם גם אני.
אני עוד לא. רוצה לגמור מהחיים, רוצה לגמור את החיים, רוצה
עדכוני תנועה שוטפים, רוצה שלום וגם שטחים, רוצה לתפוס ערבים
ולירות בהם כבכלבים. רוצה להיות כלום, רק עם הים התיכון. רוצה
אגן ים וירכיים מושלם, ולהפסיק להיות בצק, כי אם אני כבר ככה,
אז שמישהו כבר יכניס אותי לתנור וישכח אותי שם. וככה אני אשרף
לאט לאט, בהתחלה עורי ישחים, ואני אומר כמה שכל הזמן דופקים את
השחורים, אבל אחר כך תבוא השריפה, השחור, האש תתפוס בי ולא
תרפה, ואני והיא נרקוד לצלילי "מפצח האגוזים" עד שניפול שתינו
תשושות על תחתית התנור, והיא לי תישק ותעזבני, ואז יבוא מישהו
אחר. צלקת, שאני מכירה כל חיי, כי כבר גוף ודמות אינני, כי אם
צלקת גדולה, מהלכת מבחילה, צלקת של רגשות ממוחזרים, כאבים
ישנים, רצונות אפלים, סמים שמחפשים, משמעות שאיננה עוד בחיים,
ועוד נר אחד, שמודלק מבפנים.
ואז אחרי שיטילוני על הרצפה, יגעה מאושר הכאב השקט, אתמכר
לחולשה החזקה שתפעם חזק כלב שאהב יותר מידיי, כמו עונה שנגמרה
מוקדם מידי. כמו החייל שלי, שעזב מאוחר מידיי, וכמו שמש שוקעת
בפריז לא נורמלי, וכמו מכשירי חשמל שנועדו רק לסיפוק מיני
רגעי.
מה הקשר? לא יודעת, אני רק מקווה שלא ינסו לנתח אותי, וימצאו
את המשמעות הנסתרת שלא קיימת. כי המוות לא עובד, הוא בא רק למי
שבאמת צריך אותו, ואני עדיין מחכה...
|