ברבע לשש בדיוק יצאתי מהבנין, ולרגע עלתה בי שמחה קטנה. עוד יש
אור בחוץ.
השמים הכחולים זוהרים נחתמו בפסים מדויקים של צהוב וסגול וורוד
בצד של הים, ואני, בצד השני שלו, לבשתי ג'ינס שחור וחולצה לבנה
והייתי בדרך אליך. אם היית יודע אולי גם אתה היית מתקשט בפסים
נוצצים של זכר ולוקח אותי אל הים ואומר לי שהכל מים ואי אפשר
להיכנס אל אותו הנהר פעמיים.
דברים שתמיד היית אומר כשאני רציתי לשמוע דברים אחרים.
על השביל המוביל מהאוניברסיטה לכביש הראשי פסעו צעירים רבים,
חלקם בקבוצות, חלקם עומדים ומעשנים בשניים שניים תחת פנס נמוך
של ערב. נמזגתי ונמהלתי בתוכם, רגע שייכת לכאן ורגע לכאן,
מעיפה מבטים מורמים אל השמים, פתוחה לכל.
בשיעור האחרון עוד ישבתי באולם בקומת הקרקע והסתכלתי דרך החלון
הנמוך, שהיה גבוה רק במעט מהכתף שלי. על הדשא הצמוד לחלון
מבחוץ ראיתי רגליים. שום דבר לא היה שקט, בחוסר תנועה. הכל זז
ותסס ונרמס תחת אנשים צעירים, בטוחים. הרמתי עיניים ובקו הרחוק
ראיתי אנשים שלמים הולכים על המדרכה.  חשבתי על זה, שדווקא
במקום הכי נמוך שלנו כבני אדם, אם נסתכל קדימה נראה את התמונה
השלמה, את האופק האפשרי. ואז חשבתי שזה קיטשי ושאני צריכה
להגיד לך את זה. אולי תקשיב לי.
בתחנת האוטובוס הוצאתי את הכרטיסייה מהארנק ועמדתי איתה ככה,
מחכה, שאף אחד לא יוכל להידחף למעלה לפני. היה קריר, והאור
האחרון שליווה אותי החוצה נעלם. החושך התפשט מהכביש למעלה ובין
הבניינים, ונכנס לי בין השערות ובכיסים איפה שתמיד יש תמונה
שלך. כשהאוטובוס הגיע עליתי ראשונה, והתיישבתי במושב הראשון
שהיה פנוי. גם אם הייתי שניה הייתי יושבת אבל ככה הרגשתי יותר
טוב. יותר בטוחה במקום שלי. התקשרתי מהפלאפון הביתה והשארתי
הודעה לאמא שלי שאני בדרך אליך, ושכרגיל יקח לי שעה ועשרים
להגיע מהרכבת של שבע. הסתכלתי בשעון - שש ועשרה. יש עוד המון
זמן. אם היית יודע היית מנצל את המרווח ומתקשר לעודד או חיים
ואומר להם שהערב זה לא, ושאולי מחר. ובזמן שנשאר בין הסבר
להסבר היית נכנס מהר למקלחת ומוחה את הקישוטים של הערב הקודם
וחופף ומסרק ומתיז טיפות כמו שאתה אוהב. והיינו כמו שתי רכבות
מהירות בשיעור חשבון שיוצאות מתל-אביב וחיפה וצריכות להספיק
ומתי יפגשו ומה יעשו ואולי יראו סרט.
המחשבות המבולגנות שלי.
בין תחנת האוטובוס לתחנת הרכבת היו שוב אנשים על השביל. כמעט
כולם ממהרים ליעד מוגדר וקבוע, חוץ מנהגי המוניות והאיש של
הפיס, שרק חיכו לאנשים שרוצים להגיע למקום אחר. מנורות רחוב
גבוהות האירו את האזור שפעם היו בו זונות. היום אני לא עוברת
פה בשעה מספיק מאוחרת כדי לדעת.
לרגע התלבטתי אם להיכנס לתחנה ולהתחיל לפתוח את התיק לשומר רק
בשביל לצאת שוב בעוד רגע, אבל לא רציתי לקנות כרטיס לרכבת ברגע
האחרון ולחכות בתור עם עוד עשרות חיילים.
אחרי שעזרתי לזקן מהסס לקנות כרטיס במכונה האוטומטית ונתתי עוד
שקל לזו מאחורי שהיה חסר לה, קניתי כרטיס סטודנט הלוך ושוב
ותהיתי כמה זמן מותר שיעבור בין ההלוך לשוב, ואם מישהו בודק
באמת אם אני שבה או כמה זמן אני חסרה. אולי אמא שלי היא הסדרן
הזה. תיכף תתקשר אלי ותגיד שלא כדאי לנסוע אליך שוב, ושהכי
עדיף להתנתק ממי שלא מסוגל להקשיב. אבל כל השיחה היד שלי תמשש
בכיס את הזויות של התמונה שלך ועם כל נגיעה ונגיעה אמנה לי
בראש סיבה אחרת לכך שאני נוסעת. אחת, שתיים, אני בדרך אליך,
שלוש, לא אמא, די, אני כבר פה מחכה.
ארבע.
שש ארבעים. האור בתחנה נשבר לא טוב, מלאכותי מידי, ערפילי
ומטושטש, והאנשים סביבו היו חצי מוארים חצי אפורים. יצאתי
החוצה אל החשיכה הגדולה יותר וקניתי שתייה שהייתה קרה לי מידי
בגרון וביד. עוד מעט כבר כדאי לרדת לרציף, חשבתי, וללכת הכי
רחוק שאפשר כדי שהקרונות הראשונים יהיו בדיוק מולי והחיילים
האחרונים שמגיעים יהיו בצד השני.
הנחתי בזהירות את השתייה על פח מלא מידי, ובהליכה פתחתי את
הרצועות של התיק שוב בשביל השומר שבטח לא זוכר אותי ומה לעשות
זאת רק העבודה שלו. הוא כבר לא הסתכל כל כך, שמתי לב, ונתן לי
לעבור מהר. בתוך התחנה היו פחות אנשים. הרוב ירדו למטה. גם אני
ירדתי והלכתי ליד הפס הצהוב העבה עד סוף הרציף כמעט ובדיוק
הגיעה הרכבת.
ודווקא הרכבת הכסופה הישנה שאני לא אוהבת כי היא חורקת ונוהמת
ומפחידה אותי כל הדרך.
הנחתי את הראש לאחור, רק לרגע, וחשבתי שכל היום אני על גלגלים,
ואף אחד מהם אני לא מכוונת ועל אף אחד מהם אני לא שולטת. ובכל
זאת הדרך שלי מותוות בדיוק ובכל רגע אני יודעת לאן אני נוסעת
ואל מי אני אגיע. כל הגלגלים האחרונים מכוונים אליך, אתה
יודע.
לא, אתה לא יודע. אם היית יודע לא רק שהיית מתקשט בפסים
הנוצצים ומתקשר לעודד או חיים ומסתרק וחופף אלא גם היית מזמין
מהר אוכל מוכן מהמסעדה הסינית שקרובה לשכונה שלך, כי אתה יודע
שבאתי מהלימודים ואני רעבה ועייפה. וגם היית מחליף סדינים
במיטה הירוקה שלך ופותח חלון לאוויר שמחכה כבר שבוע בחוץ.
אני נוסעת וכמה אנשים יודעים שאני בדרך אבל אף אחד לא יודע
בדיוק באיזו נקודה מדויקת אני בעולם כרגע. לפעמים הייתי רוצה
להסתכל עלי מלמעלה ככה. אבל ממש מלמעלה. לראות קו אדום נע על
מפת כדור הארץ ומתקרב ומתקרב עוד לאיקס מסומן.
שוב אני.
הרעש ברכבת היה איום. כל רגע צלצל מכשיר אחר וכל שניה נשמע
צחוק מפוזר מצד אחר. המוני אנשים חוזרים הביתה. רק מעטים
מתרחקים ממנו. אולי עדיף שאעשה רשימה.
רשימה של כל הדברים שאני כועסת עליך בגללם ושכבר מזמן רציתי
להוציא החוצה.
כשכואב אני כותבת, וכשאני מתגעגעת אני כותבת, וכשאני אוהבת אני
כותבת, וכשהכל ביחד קשה מאד לעצור אותי.
הארבעה הראשונים היו קלים. יצאו ישר. אחר כך כבר הייתי צריכה
לנשוך קצת את קצה העט ולגלגל ולטלטל אותו ככה שיצא עוד. נזכרתי
שאתה גם לא אוהב שאני כותבת כל שטות.
אבל אני שוכחת.
הזמן עבר מהר, ובתחנה האחרונה לפני התחנה שלך נעמדתי והתחלתי
ללכת לצד השני של הקרון, אל הדלת שבטוח תעצור ברציף ולא מטר
לפני. פעם הייתי צריכה לקפוץ החוצה על החצץ עם עוד כמה אנשים
ונבהלתי קצת כי אני לא אוהבת לקפוץ. אז עכשיו ירדתי בדיוק
במקום הנכון ועצרתי את הגלגלים האחרונים להערב, ועליתי למונית
וביקשתי לרחוב יבניאל ומהר בבקשה כי מחכים לי.
אבל למרות כל התכנונים שלי ברכבת, דווקא אמא שלך פתחה את הדלת,
עם הפרצוף העצוב הרגיל שלה, ועם החלוק האדום והניטים הלבנים.
שתי נשיקות ועוד אחת על שמאל ואני כבר מדליקה את האור בחדר
שלך. לא היה בכלל סדין, אבל החלון היה סגור וראיתי שבאמת כבר
שבוע האוויר מתדפק ומתחנן להיכנס.
החלטתי שאני זקוקה לקצת נייחות בגוף ובמחשבות הפרועות שלי.
הוצאתי שרוואל מקופל יפה מהארון ולבשתי אותו נמוך כמו שאני
אוהבת, ככה שיזלוג לו כמעט מהאגן ויתן לי תחושה חופשית ופשוטה
כזו. תחושה של חוף בסיני.
את הג'ינס הנחתי על הכיסא המסתובב והתיישבתי על המיטה.
לא נעה. לא זזה.
מחכה.
ראיתי קצת אירוח וקצת חדשות, ובכלל לא חשבתי להתקשר אליך.
ידעתי שלא תקשיב במילא ותגיד שאחר כך, ובכלל לא תעלה על דעתך
שאולי אני אצלך ובמיטה שלך ומחכה לך עם שרוואל שלך מהארון.
ואולי גם קצת נרגזת בגלל כל הדברים שרשמתי.
התעייפתי מהנסיעות היום אתה יודע, חשבתי, הייתי יותר מידי
בדרך.
חלמתי.
ואמא שלך נכנסה פתאום, כבר באמצע הלילה כמעט, והפנים המוארכות
שלה התארכו עוד יותר. אמא שלי בטח התקשרה אליה. שוב נשיקה
וחיבוק ונשיקה בימין כדי להשוות, ואמרה שאני צריכה לחזור
הביתה. שאני צריכה לזכור בפעם הבאה שאין למה לבוא יותר לחדר
הריק הזה.
ונזכרתי.
ואיך שנזכרתי התחלתי לבכות.
וחישבתי כמה זמן עבר מאז והבנתי שאני צריכה לחזור הביתה.
המחשבות שלי מתבלגנות לפעמים ככה, בלעדיך, ואני שוכחת דברים אז
אני כותבת.
ואני כל כך רגילה לבוא אליך שגם את המטרה אני שוכחת, ורק זוכרת
את הדרך והקווים ועל איזה אוטובוס לעלות ועל איזו רכבת. וזוכרת
את הכעסים ואת המילים שלא נאמרות ואת מה שנאמר ולא נקלט ולא
נתפס בתודעה אחרת.
אני מתפזרת, ואתה כבר לא איקס מסומן על מפה, ולא פנס נמוך
שאפשר לעשן תחתיו, ולא רק רגליים על שביל. אתה לא כלום עוד.
הורדתי את השרוואל ונשארתי עם תחתונים על המיטה שלך. מסתכלת על
החלון הסגור. רואה את המנורה של החדר שלך משתקפת בחושך שבחוץ.
תהיתי איך דווקא האור הפנימי הוא זה שמקרין כביכול מהחוץ,
וחשבתי שגם זה קיטשי ושצריך לכתוב את זה ברשימה של הכעס.
אני יודעת שלא תקשיב.
לפעמים אני שוכחת דווקא אותך, בין תנועה לתנועה.
לרגעים אני נעה אליך באפילה.
אני רק מתגעגעת כל כך.
ובוכה,
ובוכה.