אני לא יודעת אם ישבתי מול הטלויזיה אוכלת עוגיות, או שחלמתי,
אבל זה היה שם, זה בהחלט היה שם.
אשה,יושבת, אולי עומדת,לא ממש רואים, לא כי חשוך, כי לפעמים
היא חשוכה. ובוכה. קצת בוכה, קצת חושבת, בעיקר בוכה.
ואני עומדת, כאילו מאין הגעתי, באמת מאיפה, - והיא בוכה שם.
ואני, הרגליים עדיין לא ממש אוחזות באדמה, מסתכלת עליה, מסתכלת
עליי, ורוצה שהרגליים יאחזו, יתפסו, וגם היא רוצה.
אני רוצה לשאול למה? למה דמעות? וכמה זמן? ועד מתי, ובכלל למה
לשבת כאן ולבכות?

לא בטוח ששאלתי, כי עוד לא שמעתי תשובה.
רק הרימה ראשה, כמו היה כבד מעט יותר, כמו שהיה כבד יותר מידי,
כמו הכביד עליה ורצתה בלכתו, או בשובו.
עיניה דיברו, גם אם לא שמעתי קול, גם אם לא הבנתי את שאמרו -
כי רק אותה דמעה,רק אותה דמעה הספיקה ובלבד שאבין.
אותה טיפת גשם, אותה טיפת גשם שטעתה במקומה, שבמקום להוולד אל
אור הענן, נולדה אל חושך עינינו. דמעה זו הייתה כל מה שקיבלתי
- כי היא קמה וחזרה במשהו, חזרה לעסוק, לבכות, להיסח הדעת.

ברגע שניתקו עינינו, רגלי ריחפו שוב, כך , מעל - בזהירות,
בהיסוס. כמה זמן כך - לא ידעתי. ואפילו לא למה או מי?
ואז שוב היא עמדה מולי -
      ועינייה המושפלות- התעשתו,
        ופיה העצום- נפקח, ואמר:
             " מחכה לנס,
                      אני פשוט מחכה לנס.."