הבוקר הגיע. אולי מוקדם מדי בשבילה. קרני השמש חדרו מבעד
לרפפות הסגורות במהודק אף שנותרו חריצים רבים ביניהם. היא
גיששה ביד אחת וחיפשה משהו. תוך כדי כך הפילה את כל מה שהיה על
שולחן הלילה: מאפרה מלאה בדלי סיגריות, קופסת סיגריות
"פרלמנט", שעון היד שלה שרק במעומעם זכרה כי הסירה אותו מעל
פרק ידה אמש, מיכל שפתון ריק למחצה ומשקפיים.
היא הושיטה יד אל הרצפה ומצאה בעינים עצומות למחצה את
המשקפיים.
היא חבשה אותם על פניה ושפשפה עין אחת בידה השניה. כבר קודם
לכן שמה לב שגם הלילה לא היה איש לצידה במיטה.
רעש עז של משאית המפנה את הזבל החזיר אותה למציאות קודם שחזרה
לישון.
"לעזאזל!" קיללה. יש לה ראיון בשתים עשרה ועכשיו כבר עשר
ועשרה. אלוהים!
איך שהדירה נראית, ממש כמו דיר חזירים.
היא החליקה את השעון על ידה והוא נפל. באצבעות רועדות הרימה
אותו אך הוא נשמט ממנה שוב וקול פיצפוץ הזכוכית מעל המחוגים
הפוגע ברצפה הכאיב לאזניה.
"לעזאזל". אמרה שוב בקול. אני צריכה קפה. רק קפה וסיגריה והכל
יהיה בסדר.
היא קמה והביטה במחראה שהיתה עכשיו חייה.