במהלך הזמן גבריאל וצליל נעשו ידידים מאוד טובים.
הוא היה יורד מן העננים לעיתים קרובות כדי לבקר אותה, וכשהיא
ראתה אותו מתקרב אל ביתה היא הייתה רצה אליו בכל כוחה, קופצת
עליו ומחבקת אותו בחוזקה. הוא היה לה כמו אח גדול. אחרי הכל,
הפרידו ביניהם שבע שנים.
הם היו רוקדים יחדיו כל פעם שהיו ריקודים במחוזות הקרח הסגול,
ואם מישהי הייתה רוצה להזמין אותו לרקוד כבר היו אומרים לה:
"אי אפשר. הוא כבר תפוס".
כך היה במשך שנה: ריקודים, ביקורים, שיחות ארוכות לאור השמש או
הירח. והמקום האהוב ביותר על השניים היה 'המקום הסודי של
צליל'. הם היו שוהים בו יום ולילה ללא הבחנה, מפטפטים, צוחקים,
משתובבים, ולעיתים קרובות אף מנהלים שיחות נפש ארוכות. למרות
שגבריאל לא גרם לצליל להרגיש כמו ילדה קטנה, הוא אכן ראה אותה
כך, לפחות בתת-מודע שלו. הוא היה קורא לה 'ילדונת', 'קטנטונת',
'אחותי הקטנה', ודברים דומים לזה. ולמרות שהיה מדבר אליה בגובה
העיניים, היא עדיין הייתה כמו אחותו הקטנה. זה הטריד את צליל,
איפה שהוא עמוק בתוכה, אבל היא מעולם לא חשבה על כך ברצינות.
וכך השניים נהפכו לחברים טובים, ולמרות שכבר עברה כמעט שנה מאז
שהכירו, חברותם חזקה יותר מתמיד.

יום אחד, שבוע ויום לפני יום הולדתה ה-10 של צליל, גבריאל
הוזמן אל ביתה של צליל לא על ידה, לשם שינוי, אלא על ידי
דודתה, מיתר. מיתר הייתה אישה כבת שלושים, דקת גזרה, גבוהה
ולבנה. היא נראתה קצת כמו מקל דק או עמוד, אך נחשבה לאישה נאה
מאוד בקרב תושבי מחוזות הקרח הסגול.
"גבריאל", היא אמרה לו, "עליי לשוחח אתך שיחה רצינית עכשיו".
גבריאל הביט בה בפליאה.
תמיד כשהיה מבקר את צליל, היא הייתה מסתפקת ב"שלום" מנומס,
ומניחה להם לנפשם. מעולם הם לא שוחחו.
"על מה?", הוא שאל, מנסה להיות מנומס ככל האפשר.
"על צליל", היא אמרה והתיישבה, כמראה שהנה נפתחת השיחה.
"האם ידוע לך לשם מה נוצרו אנשי הקרח הסגול?", היא שאלה אותו,
ניגשת ישר לעניין.
"לשם מה הם נוצרו? האם יש לכם מטרה כלשהי?"
"כן", היא פסקה, "אכן, נוצרנו לשם מטרה. כל דבר על פני העולם
הזה נוצר למען מטרה כלשהי - בני האדם, החיות, הצמחים, האבנים,
האדמה, העצים, המתכות, כל דבר שבעולם הזה - אפילו אתם,
המלאכים. בני האדם הם היחידים שמטרתם היא לשרת את עצמם ולא את
אחרים. החיות - משרתות את בני האדם. הצמחים - את החיות. האדמה
- את הצמחים. אתם המלאכים - את אלוהים בכבודו ובעצמו. אך עלינו
הטיל אלוהים משימה חשובה ביותר. כל שאר בריאותיו של האל נוצרו
כדי למלא את מטרתם, אך הם יחיו גם בשביל עצמם. אנחנו, לעומת
זאת, מוקדשים לבני האדם, כל כולנו מוקדש להם. חייו של כל אחד
מאתנו מוקדשים לבני האדם. השיא של חיינו הוא דבר שנקרא
'המשאלה', וזה בעצם נושא השיחה שלנו, אך על זה אדבר אתך אחר
כך. לאחר שמושלמת 'המשאלה', רובנו עולים לשמיים ונהיים מלאכים,
כמוכם. אם תשאל חלק מידידיך, המלאכים, ייתכן מאוד שהם יגידו לך
שלפני כן הם היו כמונו. הוריה של צליל אף הם עלו לשמיים, אבל
הרבה אחרי שהושלמה 'המשאלה' שלהם. הם עלו לשמיים כדי לשרת את
האל. הוא היה מאוד מרוצה מהם. בכל מקרה - הרוב עולים לשמיים,
אבל חלקנו נשארים כאן, כדי לגדל אנשי קרח סגול נוספים, כדי
ללמד את הדור הבא כל מה שאנו יודעים על מטרתנו. מטרתנו כאן היא
להגשים את 'המשאלה'. מי שמצליח להגשימה, עולה לשמיים או נשאר
כאן."
"ומי שלא מצליח?", העז גבריאל, בפעם הראשונה מאז שהחלה שיחתם,
להתפרץ לדבריה של מיתר.
היא הביטה בו, האור בעיניה כבה.
"מת", קולה היה חסר גוון. לבו של גבריאל החסיר פעימה.
"ו... מהי 'המשאלה'? מהי המשימה שלכם?", הוא ניסה להתאושש.
"לכל אחד מאתנו יש דבר שנקרא 'מקבילית' ", קולה של מיתר חזר
לטון הענייני, והיא קמה ממקומה. היא ניגשה אל רצפת הקרח הסגול
ונגעה בה בידה.
אט-אט, ככל שהשניות עברו, נהייתה רצפת הקרח יותר ויותר שקופה.
היא החלה לזהור מבפנים, הסגול נהיה בהיר יותר עם כל שנייה,
ולבסוף נהיה לבן בוהק.
מיתר נגעה בקרח בשתי ידיה כעת, ועל הקרח הופיעה דמות קלושה,
מעורפלת. הערפילים החלו להתפזר והדמות החלה להיראות עתה ברורה
יותר. זאת הייתה ילדה, בערך בת 12, שנראתה כמו צליל בכל
המובנים, אבל עיניה הגדולות היו סגולות.
מיתר חייכה לעצמה.
"צליל היא היחידה בכל מחוזות הקרח אשר עיניה לא סגולות, וילדה
זו היא היחידה בעולמה אשר עיניה כן סגולות", לחשה.
גבריאל אף הוא חייך חלושות.
"לילדה הזאת קוראים שחר. היא בת 11. היא המקבילית של צליל".
"מה זה מקבילית?"
"מקבילית זה, בשפה פשוטה יותר, תאום. היא וצליל מקביליות,
וצליל אחראית עליה. אחראית על הגשמת 'המשאלה' שלה. בעצם,
גבריאל, גם לך יש מקבילית".
גבריאל הופתע.
"לי יש מקבילית? איך זה שלא ידעתי על זה עד עכשיו?"
מיתר צחקה.
"אתם, המלאכים, קוראים לזה אחרת. בשבילכם אתה 'המלאך השומר' של
המקבילית שלך."
גבריאל צחק אף הוא.
"עכשיו אני מבין!", אמר, "אם כך אז אני מכיר את המקבילית שלי.
קוראים לו גל, הוא ילד בן 14 ואני מבקר אצלו כמעט כל יום. עליי
לשמור עליו, את יודעת. אנחנו באמת נראים כמו תאומים. אבל מעולם
לא הייתי צריך להגשים את המשאלה שלו. אני מגשים משאלות רק
כשאני אחראי על כוכבים נופלים..."
מיתר חייכה, אבל חיוכה היה עצוב.
"לא", היא אמרה, קולה רך, "אתם שונים מאתנו. אתם רק צריכים
לשמור על המקבילית שלכם, ואם קורה לה משהו אתם לא אחראים לכך.
אתם לא נוצרתם כדי להגן על המקבילית שלכם, אצלכם זאת רק משימה
שולית. אצלנו, זאת משימת חיינו."
"אבל מה היא 'המשאלה'?", שאל גבריאל, מגיע סוף כל סוף לשאלה
אותה רצה לשאול.
" 'המשאלה'?", מיתר חייכה את חיוכה העצוב בשנית, " 'המשאלה'
היא הרצון החזק ביותר של המקבילית, המשאלה הכי חשובה לו, הדבר
שהוא הכי רוצה. משימת חיינו היא למלא את 'המשאלה' של המקבילית
שלנו. בדרך כלל אנו מצליחים. אנו מקבלים את המשימה הזו בגיל
10, ויש לנו חמש שנים להגשימה. אם עד גיל 15 הגשמנו את
'המשאלה' של המקבילית שלנו - נעלה לשמיים או נישאר כאן. ואם לא
- נמות".
"ולמה את מספרת לי את כל זה?", שאל גבריאל בקול רועד, עדיין לא
מבין.
מיתר חייכה, חיוכה כואב הפעם.
"בת כמה צליל?", ענתה לו בשאלה.
"בת ע...", לפתע הוא השתתק, ההבנה מכה בו פתאום.
"לא...", מלמל, כאב מתפשט לפתע מלבו אל כל גופו, "מה שאת מנסה
לומר לי הוא שעכשיו הגיעה תורה של צליל למלא את מטרתה, ואם לא
היא תמות?"
"אל תדאג", מיתר ניסתה להרגיע אותו, "אחוזי התמותה אצלנו מאי
הגשמת משאלות נמוכים מאוד. בדרך כלל אנו מצליחים."
"ומה אם היא לא תצליח הפעם?", גבריאל כמעט וזעק, חרד לגורלה של
חברתו הקטנה.
"היא תצליח. היא חייבת להצליח.", אמרה מיתר, מנסה להכריח אותו
ואת עצמה כאחד להאמין.
"בכל מקרה", היא התעשתה, "הנה בקשתי. את כל השיחה הארוכה
והמייגעת הזאת ערכתי אתך בשביל להשיג מטרה אחת: ברצוני שאתה
תספר לצליל מה עומד לפניה".
גבריאל הרגיש לפתע שכל כוחותיו עוזבים אותו.
"אני?", קולו היא עייף, מרוקן, "למה אני?"
"כי אתה ידידה הטוב ביותר", הקשתה מיתר, "היא בקשר טוב אתך
הרבה יותר מאשר אתי. אם אתה תספר לך אתה תדע איך לעשות זאת כך
שזה לא יישמע מפחיד, אתה תדע כיצד לנחם אותה ולהרגיע אותה. אני
סומכת עליך, אני יודעת שאתה יכול. ספר לה על המקבילית שלה ועל
'המשאלה'. עזוב את כל הקטע על המטרה בחיים. זה רק יבלבל אותה,
אולי אפילו ידכא אותה - לדעת שבעצם אין לה כמעט משמעות בחיים.
מה 'המשאלה' אותה עליה למלא, זה כבר אני אדאג לספר לה".
בעל כורחו, גבריאל הסכים.

ביום המחרת, גבריאל הגיע בשנית אל ביתן של מיתר וצליל. הפעם
כדי לראות את האחיינית, לא את הדודה.
"גבריאל!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!", צעקה צליל בשמחה כשראתה
מרחוק את לבושו הלבן של המלאך. היא רצה אליו וקפצה עליו,
מאושרת.
"מי זו?", הוא חיבק אותה חיבוק גדול, "הרי זאת הילדה האהובה
עליי! וכמה שאני מאושר לראות אותה!"
צליל צחקה, חיוך גדול מתפשט על פניה.
הוא הוריד אותה והם הלכו יחדיו, יד ביד, אל 'המקום הסודי של
צליל'.
"צליל, יקירתי, היום יש לנו שיחה ארוכה במיוחד לעשות", הוא אמר
לה כאשר שניהם ישבו על הרצפה של המקום המוזר, האפל.
עיניה הגדולות גם ככה גדלו אף יותר ככל שהשיחה התמשכה.
"ובכן, דודתך תגיד לך מהי משימתך", אמר לה גבריאל לבסוף, לאחר
שהסביר לה את כל העניין.
משום מה, צליל הייתה הרבה פחות מפוחדת ממנו כאשר שמע את
הבשורה.
"מתי עליי להתחיל במשימתי?", היה המשפט היחיד שאמרה במשך כל
שיחתם, וגם זה רק בסופה.
"איני יודע", ענה לה גבריאל בכנות.
"בוא אתי אל מיתר", ביקשה צליל, "אני רוצה שתהיה שם אתי".
בפעם השנייה במשך יומיים, גבריאל הסכים בעל כורחו.

"המשימה שלך מתחילה ביום בו ימלא לך עשור", ענתה מיתר לשאלתה
של הקטנה.
"ו... מה 'המשאלה' אותה עליי למלא?", שאלה צליל, מסוקרנת.
"ובכן, אני לא כל-כך בטוחה אם עליי לענות לך עכשיו...", ענתה
מיתר, מהססת, עיניה מביטות בגבריאל. הוא קלט את הרמז.
"אני צריך ללכת", הוא אמר, מגלה יותר טקט ממה שמיתר ציפתה
שיגלה.
"לא!", צליל אחזה בשרוולו, "אל תלך! עדייו לא."
הוא הביט במיתר בחוסר אונים.
"נו, טוב...", היא נאנחה. משא גדול היה מונח על כתפיה.
"המקבילית שלך, שחר, מאוד אומללה בזמן האחרון. היא פגשה נער
שגדול ממנה בשלוש שנים, והוא כבש את לבה. היא אוהבת אותו באמת
ובתמים, יותר משאפשר אי פעם לאהוב. והרצון הכי חזק שלה, הבקשה
הכי גדולה שלה - היא שהוא יאהב אותה בחזרה. למרות שנדמה שזאת
משאלה די נפוצה, אין זה נפוץ כל-כך. לא הרבה אנשים אוהבים עד
כדי כך שזה יהיה הדבר בו הם הכי חפצים."
"מי הנער?", שאלה צליל, ופתאום גבריאל שם לב עד כמה היא קטנה
ותמימה.
מיתר הביטה בגבריאל, מבטה חודר לב וכליות.
"הוא בן 14 וקוראים לו גל. הוא המקבילית של גבריאל."