[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דנה צימרמן
/
פוטו-רצח

לא יודעת למה, אבל בזמן האחרון אני כל הזמן חוזרת לים. זה
כנראה הדבר היחיד שאני יכולה לעשות בזמן שאני מחכה שסבתא שלי
תמות, ושאבא שלי יפסיק להתעסק במתים ואולי יתחיל להתעסק בחיים
בפעם הראשונה בחייו, לפחות עד כמה שזה קשור בי. אולי זה מתוך
איזושהיא אמונה מאגית שהים יוכל למחוק דברים, או לפחות לזרז
אותם. אחרי כמעט שנה שלא הראיתי בים את הפנים שלי, הגעתי לשם
במקרה לפני שבועיים, ומאז כבר הייתי בים חמש פעמים. אני חושבת
שקצת מגזימים בשבחיו. כל הזמן אומרים, "ים! ים!", ובסוף, כשסוף
סוף מגיעים לשם, בסך הכל רואים חתיכת חוף חום, קצת מיים בצבע
תכלת מלוכלך, והרבה שמיים אפורים. אולי זה בגלל שחורף.
זה לא שאני לא גרה במישור החוף. אני כן, אבל בדיוק בצד ההפוך
מהים. בצד שאפילו לא מגיעים לים במקרה, גם לא כשמחפשים חניה.
אולי זה בגלל שאין לי מכונית. אולי זה בגלל שאין לי חבר, או
חברים, שאיתם מגיעים בטעות או במכוון לים. אבל פתאום, עכשיו,
באמצע החיים שלי, גיליתי את הים, ואפילו בדקתי וראיתי שאני
יכולה לארגן לי בסדר היום השבועי ביקור בים לפחות פעם אחת. כל
פעם שאני מגיעה לשם, אני מגלה מחדש שהמושג המיתי "ים" הוא בסך
הכל רצועת חוף דלילה ומלאה זפת, שגם בחורף מאכלסת חבורת
מטקונים צמאי בחורות. אבל הים הוא באמת ים, ומעליו עוברים
אווירונים בתדירות שגורמת אפילו לי להשתומם איך זה שכל כך הרבה
אנשים רוצים להגיע לכאן ואף מגיעים, ואם זה יום יחסית בהיר, אז
השקיעה היא כתומה או ורודה, וזה נחמד, ואם לא קר מדי, אפשר
לאכול גלידה, ולחשוב על דברים נחמדים יחסית, כמו מערכת יחסים
קבועה עם מישהו שיאהב אותי באמת. ואז השמש שוקעת, ופתאום נורא
חשוך, ואי אפשר לראות את הכתמים של הגלידה הנוזלית והדביקה
שמטפטפת מהקצה הלא-הרמטי של הגביע, ורק כשנכנסים לאיזו חנות או
אוטובוס וכולם מסתכלים עלייך בעיניים פתוחות לרווחה, מגלים
פתאום שכל הפרונט של המעיל מרוח בעיסה סגלגלה-צהובה.
בים בדרך כלל שקט, ואפשר לחשוב, אבל גיליתי שאי אפשר לחשוב על
שום דבר חוץ מהים עצמו, כי יש לים נוכחות שכזו שפשוט חודרת לי
לתוך המוח, ומשתלטת על הכל. ואז, כשאני יושבת לי על החול ורוצה
לחשוב כל מיני דברים אקזיסטנציאליסטיים, כל מה שרץ לי בפנים זה
"ים, ים, ים". כמו גלים. זה נורא קלישאי ובאנאלי ללכת לים
כשעצובים, ולכן כל פעם שאני מגיעה לים אני מנסה לחשוב מחשבות
עצובות, כדי להיות כמו כולם. אבל במקום זאת עולות בי מחשבות
אופטימיות כמו "מחר ירד גשם", "עוד מעט אני אצטנן כאן", או
"אולי לא יהיה לי מינוס בבנק בסוף החודש". העצבות קופצת עלי רק
אחרי שאני מחליטה לעזוב את הים, בדרך לתחנת האוטובוס שנמצאת
מול הבית-זונות המאולתר הזה בתחילת רחוב אלנבי. דוד שלי אמר
פעם שלכל האזור הזה קוראים פאקיסטן. איזה שם אדיר, פאקיסטן.
אני יכולה ללכת יום שלם ולהגיד, "פאקיסטן, פאקיסטן" ולגחך
לעצמי. אבל זה לא יוצא דופן, כי אני מסוגלת ללכת יום שלם ולגחך
לעצמי גם סתם ככה. לפעמים אני יכולה לגרום לעצמי לגחך יום שלם
מאותה בדיחה, ולצחקק על אוטובוסים ולעשות לעצמי בושות ושאנשים
יפנו את המבט שלהם ממני בשאט נפש או חשש או כל תחושה
אי-רציונלית אחרת, כי בעצם אין בזה שום פסול, לצחקק לעצמך על
אוטובוס, רק שכנראה זה פעם לא מצא חן בעיני מישהו, אז הוא קבע
שזה לא מקובל. נדמה לי שלא אכפת לי שאני צוחקת באוטובוסים, אבל
כנראה לעצמי זה כן מפריע, כי אחרת לא הייתי מסמיקה נורא אחר
כך.
היום הלכתי עם אחותי הקטנה לים. היא הגיעה לביקור בעיר, יחד עם
אבא ואמא, שבאו לראות גם הם איך סבתא גוססת. בגלל שהם ידעו שלא
כדאי שילדות יראו את סבתא גוססת הרבה זמן רצוף, הם הביאו אותה
אלי, דבר שהיה בסדר גמור מצדי, כי אני מאוד אוהבת אותה, וכמעט
לא רואה אותה. כמובן שלקחתי אותה לים. עשינו את כל מה שעושים
אנשים שהולכים לים - הלכנו על החול עד חוף הילטון ואחר כך
חזרנו, ואפילו ישבנו בבית קפה מול הים. אחר כך שיכנעתי אותה
להצטלם יחד בבוטקה של הפוטו-רצח. התמונה שלנו יצאה נחמדה, אבל
רק כללה שלושה רבעים מהפנים שלי - קצת פחות מרבע היה קטוע.
נורא צחקנו מהתמונה ומהכל, כל הדרך לסבתא שלי ממש התגלגלנו
מצחוק, אבל כשהגענו לשם הספיקה דקה של התבוננות בסבתא גוססת
להשכיח מאיתנו את העובדה שהיינו בים. מאוחר יותר, בלילה, אחרי
שלוש שעות של צפיה בגסיסה איטית, תליתי את התמונות בחדר שלי,
והסתכלתי עליהן הרבה זמן. אולי חשבתי שפתאום, כבמטה קסם,
יתווסף לו החלק החסר שלי לתמונה. אבל ידעתי שדבר כזה קורה רק
בפוטומונטאז'ים, ושהסיכויים שז יקרה עכשיו הם כמעט שווים
לסיכויים שהטלפון אצלי בחדר יצלצל פתאום ושמישהו יזמין אותי
לעשות משהו במקום לשבת כאן בחדר שלי ולבהות בתמונות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
טבח יקר, טבח
חביב, בלום פיך
ואל תגיב.
הלבשל אותי הנך
רוצה?
אם כך, בוא מכות
ונסיים עם זה.




<נראה מי יכתוב
שיר יותר מעצבן
עכשיו>



זאת שאהבה את
התל-אביבי באחד
משיריה הפחות
מוצלחים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/5/99 17:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דנה צימרמן

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה