כמו צל היא מרחפת על גבי קירות.
שיער שחור, פנים שזופות, עיניי תהום,
עוטה שחורים. דמותה - כשד איום
שמשתולל, הורס, משמיד, שובר, מפריע
ומלגלג, משפיל ולא נותן לחיות.

נחש ארסי, יצור נתעב, שטן שפל.
או שמא פרי דמיון של נער מתוסכל
שמסתכל עליה, או בכלל
רק השתקפות של נשמתי באישוניה,
אני חלום הבלהות, הערפל.

מושיט ידיי כדי לבזוז מטמון נטוש,
אוצר נדריי ליבה. שולף פנינה אחת.
שלי! אולי שלך. שלך לעד.
ולי נשאר להתאבל על האובדן
ולשמר שניות כמו חולה אנוש.

הזיכרון שלא קיים במציאות
נחרט כמו סיסמא על לוח ישותי.
סכין אדישותה על גופתי
הטביעה חותמה. והסיסמא - כמו צל היא,
מרחפת על פני הבדידות.