עם בוא החורף, שבו אליי מילותיי.
באותו דיקלום עדין מתנגן,
המהדהד הלוך ושוב בתוך ראשי,
ומשכיבני, מנוחם בידי מילותיי -
לעצום אותן -
לסוגרן, ולשכוח.
גם אם חשבתי כי מקודשות הן,
ולו רק בשל היותן אמת
הלא תפוג אמיתותן מעצם המאבק
מול אמת שונה, אך נכונה לא פחות
ותעלם.
ומילותיי כבר אינן.
אבודות לנצח, מפוררות,
כמו חסרו נעימה שתחברן זו לזו
בהיפגשן עם ההווה ומציאותו האכזרית.

עם בוא החורף החילותי נובל.
מרגיש בחסרונה של נשמתי.
כאילו החום התיר את אובדנה,
ואחזני, וסיפק את תשוקותיי,
לעטוף אותה בגופי,
להתאחד עימה.
וגם אם ראיתיה מכונסת בתוכי,
ואף כי ידעתי שלא בקלות תעלם,
האל כאדי מים תתפזר
כמו מהלכת בין הטיפות של דמי הניתז
ודמה,
ואיננה.