5 פעמים בשבוע, בלי הפסקה.
אני סטוצר, ככה לפחות אנשים רואים אותי,
יצאתי עם כל בחורה בעיר, בלוח זמנים צפוץ דחקתי אחת אחת, כל
פעם יצאנו לאותו הדייט, כאילו זו הפעם הראשונה שלי -
ארוחה קלה באפרופו או בבצל ירוק על המזח, אחר כך טיול קצר
במכונית, ואז - אלי הביתה,
אל תבינו אותי לא נכון, זה לא הייתי אני שהציע לבוא אלי, אפילו
לא פעם אחת, תמיד הן.
בהתחלה הייתי יוצא איתן באמת, אחר כך רק בדמיון,
לא היה קשה לדמיין מה יקרה, כל בחורה שראיתי ברחוב, מבט אחד
בעיניים שלה וישר ידעתי בדיוק לאן נלך וכמה זמן זה יקח.
אצלי בבית, הן תמיד פתחו את כפתורי החולצה שלהן לבד, כולן
הסתובבו שאני אפתח להן את החזיה, ובאקט אחרון של כבוד עצמי היו
מורידות את החזיה עם הגב עדיין אלי.
את החצאית או המכנס הן הורידו לבד ונשארו רק עם התחתונים
הלבנות הצמודות עם לשונית שם היצרן בולטת החוצה, כדי שכל מי
שיוריד את המכנס הזה יזכה לדעת שזה תחתון של איזה ז'אן פול או
משהו יוקרתי אחר שהן קנו לרגע המיוחד הזה ב 120 שקל עם החברה
הכי טובה שלהן,
שכנראה גם אותה השכבתי.

קצת נשיקות, ולמיטה.
שכבתי עם כולן, ואני אומר שכבתי, עם אף אחת לא "תניתי אהבים",
או אפילו "עשינו אהבה",
תמיד שכבנו.
אנחה או שתיים ממנה, אות הזדהות ממני, והיא גמרה, או אני, זה
לא ממש משנה.
אף פעם לא שינה לי אם הן זייפו או לא, לעזאזל! גיליתי שאפילו
אני יכול לזייף!

ב2 הלילות שנותרו לי בשבוע אני בחמישי בערב יוצא עם החבר'ה
לאיזה פאב או בר, לא שותה, לא מעשן, לא מספר, הם כבר יודעים
לבד.
והם צוחקים, ואני צוחק, והם מספרים לי איך גם הם פעם היו
סטוצרים - רודפי שמלות ליד הבנות הם אומרים, ולא היה להם איכפת
מכלום, ושאין לי מושג בכלום עד שאני לא יודע מה זאת אהבה
אמיתית כמו שיש להם עם החברות/נשים שלהם, והם מנסים להסביר
לי.
משום מה תמיד זה נשמע לי כאילו הם מתחנפים לחברות שלהם ככה.

אף פעם לא ממש הבנתי מה הבנות מוצאות בי, אני סך הכל עוד בחור
רגיל,
עם פרצוף רגיל, והתנהגות רגילה, ובדיחות רגילות.
אני מניח שזה מה שהן אוהבות בי, את ה"רגילות שבי", הן כנראה
ראו בי ביטחון ששום דבר לא ישתנה אצלי, או אולי לטעום מהבעל
ה"רגיל" שהן ימצאו מתישהו ויחיו איתו חיים רגילים, ויגדלו 2.4
ילדים רגילים ויטפחו קריירות רגילות (או יטפחו ילדים ויגדלו
קריירות).
אני מניח שזה ה"כלום" שהן ראו בי שמשך אותן.

את ליל יום שלישי אני שומר לעצמי, לחשוב.
בכל ליל שלישי אני חושב, בכל ליל שלישי אני מגיע לאותה
המסקנה.
למחרת אני מתעורר בבוקר, לאותה השגרה, לאותה עבודה שאני באמת
אוהב, לאותם חברים-לעבודה, שאני באמת אוהב, לאותה המציאות שאני
לא אוהב בכלל.
בליל יום שלישי אני מתקשר לתמר.

את תמר אני מכיר עוד מהחטיבה, היינו יחד באותה כיתה של חנונים.
עם תמר הייתי גם בתיכון, אפילו באותה מגמה, אל תטעו את זה
לצירוף מקרים. כששמעתי שהיא הולכת למחשבים מיד גם אני נרשמתי,
למרות שלא ידעתי באותה תקופה מה זה בכלל, אפילו לא היה לי מחשב
בבית.
יצאנו יחד תקופה מסויימת בתיכון, הזמן הכי מאושר בחיים שלי, לא
משנה שהייתי צרוד כל אותה תקופה. לחץ המבחנים של יב לא הזיז
לי, תמר ואני חרשנו יחד באושר, שנינו קיבלנו 90+ בהכל, והפלוס
זה ה2 נק שהיא קיבלה תמיד יותר ממני.
4 חודשים בדיוק, מה26 ועד ה-26, 4 חודשים אחר כך,
עד שהיא עזבה אותי לטובת איזה חייל, ליאור, שהיה אז בטח טירון
עדיין, שבא להרצות לנו בבית הספר על ללכת לקרבי - כי "קרבי זה
הכי - אחי", סלוגן שהוא הביא איתו שבזמנו נראה לנו מה זה חדש
ומגניב. וכל הבנות רצו אחרי ליאור.
וכמובן תמר, הילדה הכי יפה בשכבה, היתה זו שיצאה עם ה"עוד לא
חייל הזה" שהתברר במפתיע כחסר תוכן אחרי 3 דייטים שהם בילו
יחד, עד שהיא זרקה אותו.
הוא לא נראה פגוע במיוחד, הוא כנראה ציפה לזה, או שהוא סתם לא
ידע מה הוא מפסיד, שלא כמוני,
הוא בטח המשיך הלאה ומצא לו אהבה אחרת, או סתם חברה,
אבל לא אני, אני נשארתי פצוע כמו חיית בר שירו בה אבל לא היו
נחמדים מספיק כדי לסיים את העבודה.

היום, היום תמר לא זוכרת אותי.
מאז שהתגייסתי אני דואג להתקשר לתמר בכל שבוע ביום שלישי מאיזה
טלפון ציבורי.
והיא לא מכירה אותי, היא לא זוכרת.
אני לא מזדהה, אותי היא צריכה לזכור, אפילו שכל מה שאני אומר
לה מסתכם כל פעם באותן כמה מילים - " אני אוהב אותך" באותו קול
צרוד שהיה לי בתיכון.