קראתי מחקר חדש שעשו על זה שמכשירי חשמל מזיקים לעובר, כשאישה
בהריון לא מומלץ לה להיות בקרבת מכשירי חשמל כי התינוק יכול
לצאת דפוק. זה קשור לכל הקטע של פולסים חשמליים ואלקטרו
מגנטים. אני לא ממש מבינה בזה, אני רק יודעת שאני בהריון
והמחקר הזה מאוד הטריד אותי.
אז החלטתי שאת כל ששת חודשי ההריון שנשארו לי אני מבלה מחוץ
לתחום מכשירי החשמל, בתור מחשבה ראשונית זה היה ניראה כמשימה
די פשוטה, א'- כי לתינוק שלי אין אבא וב'- כמה קשה זה צריך
להיות לא לשהות במחיצת מכשירי חשמל.
הגעתי לגיל עשרים וחמש והתחלתי לבחון את חיי, ראיתי ששום קשר
שהיה לי עד היום לא היה מורכב ממניעים של אהבה, הכל תמיד היה
קשור בקרירה, בנוחות גיאוגרפית וכמובן הפחד הנוראי של להיות
לבד. היו אומנם קשרים קצת יותר ארוכים שלכאורה נראו מבטיחים
אבל בדיעבד אני יודעת שזאת היתה אשליה. כולם הלכו בסוף עם
מרצונם או עם מרצוני, התחלתי לחשוב על אופציות אחרות כדי לא
להיות לבד. בהתחלה חשבתי על כלב, למען הדיוק כולם אמרו לי שאני
צריכה כלב "הוא חברותי ונחמד, הוא גם ילקק לך את הכפות רגליים
לפעמים, מה את צריכה יותר מזה?!" ואני חשבתי שאולי באמת זה
הפתרון, אז הבאתי כלב. מהר מאוד שנינו הבנו שלא נועדו אחד
לשני, ואני הגעתי למסקנה שכלב זה לא הפתרון.
לזמן מה לא חשבתי יותר על הבדידות, היא התקבלה אצלי כמובנת
מאליה.
יום אחד נפגשתי עם חברה אחרי המון זמן שלא התראנו, קבענו
להיפגש אחר הצהרים בבית קפה.
אני הגעתי והיא כבר היתה שם, היא נראתה ממש זוהרת ומאושרת
וראיתי לידה עגלה עם תינוק, בהתחלה לא ממש הבנתי ואפילו שאלתי
אותה עם הוא של אחותה, היא צחקה ואמרה שזאת הילדה שלה.
טוב אנחנו שנתיים כבר לא בקשר מאיפה אני צריכה לדעת. היא
התחילה לספר על הבת שלה שהיא בת חצי שנה וקוראים לה נוגה, היא
סיפרה איך היא מאושרת ואיך היא ובעלה מסתדרים עכשיו הרבה יותר
טוב וכמה שהיצור הקטן הזה הוסיף לה אור לחיים. את המשך השיחה
אני לא ממש זוכרת, הפסקתי להקשיב והתחלתי לתכנן, היה לי רעיון
מצוין וזה היה רעיון רק שלי.
החלטתי שאני צריכה ילד. התחלתי להעלות אופציות ואימוץ לא ממש
ניראה לי כי רציתי שזה יהיה שלי, זה היה רעיון שלי אז הכל יהיה
שלי. הלכתי לבנק הזרע ואמרתי להם שאני רוצה להיות בהריון בלי
אבא ושיעזרו לי. משם הכל כבר הלך חלק.
אבל אז ראיתי את המחקר הזה והחלטתי שאני לא רוצה שהתינוק שלי
יצא דפוק. שכרתי בית קטן בגליל בישוב של אנשים קצת מוזרים
שמאמינים בטבע ובאמא אדמה, החלטתי שפה זה מקום מצוין להתנתק
מחשמל. בהתחלה היה לי קצת קשה, בלילה היה לי חושך ורק נרות לא
הספיקו לי ומים חמים למקלחת זה תמיד היה סיפור, אבל לאט לאט
התחלתי להסתדר, להתרגל.
בסך הכל מאוד נהנתי היה לי הרבה זמן קראתי המון ספרים, תכננתי
לנו את כל החיים והבטן שלי הלכה וגדלה. פעם בשבוע היה מגיע
רופא לבדוק שהכול בסדר, הוא כבר ידע שהוא צריך להשאיר את
הפלפון באוטו. לפעמים הייתי מרגישה לבד אבל אז הייתי מחייכת,
מלטפת את הבטן ואומרת לעצמי שזה לא לעוד הרבה זמן ושעוד מעט
אני לא ירגיש לבד אף פעם.
החודשים חלפו ואיתם הבטן שלי גדלה, והתחלתי את החודש התשיעי.
כבר לא יכולתי לחכות רק רציתי שיבוא כבר הדבר הזה שיגרום לי
להיות מאושרת ולא בודדה. לילה אחד חלמתי שאני יולדת מיקרוגל,
התעוררתי מהר מזיעה כולי וניסיתי להבין מה החלום הזה אומר,
אולי יש בבית מכשר חשמל שלא שמתי לב אליו, אז באמצע הלילה
הדלקתי את כל הנרות והתחלתי לחפש, אחרי שעתים לא מצאתי כלום אז
חזרתי לישון. בבוקר כבר לא ממש זכרתי את החלום ועם הזמן שכחתי
מהסיפור הזה לגמרי.
הגיע הרגע הנכסף, היו לי צירים. הרופא מהר הגיע והתחלנו את כל
התהליך, לא חשבתי שזה יהיה כל כך קשה וכל הזמן חשבתי שאם
הצלחתי לגור חצי שנה לבד ובלי חשמל אז אני יכולה ללדת אפילו
פיל.
בסוף זה ניגמר, הרופא חייך אלי ואמר "יש לך בן".
חזרנו לעיר, לדירה שלי. היו לנו חיים, לא הייתי לבד והיה לנו
חשמל המון חשמל. אחרי מספר חודשים התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר
איתי, משהו מפריע לי. פתאום הבנתי שאני צריכה להיות קצת לבד,
שאני צריכה להיות תמיד לבד. נתתי אותו לאימוץ וחזרתי לבית
בגליל.
היום מישהו דפק לי בדלת, פתחתי אותה וראיתי בחור צעיר בערך בן
שלושים, מאוד מודרני ונחמד, הבנתי מיד מי הוא. הוא סיפר לי שכל
החיים שלו הוא התעניין במכשירי חשמל כאילו שזה היה חסר לו
באיזשהו שלב בחיים.
אני חייכתי ואמרתי "לי זה לא חסר כבר שלושים שנה"....