שוב אני מוצאת את עצמי באותו הריטואל המוכר, השחוק, שלי.
 יושבת על חומת אבן ישנה המשקיפה לרחוב, מתבודדת שהגלתה את
עצמה מרצון מהמסיבה.
פס אור סגול מסתנן מבעד לדלת, ואתו קולות של ריקודי סלואו
מסורבלים ורגליים נגררות.
גם הפעם אני מצאתי את עצמי מגיעה חמש דקות לפני כל השאר,
מצטרפת אל ראשוני הרוקדים שהסתודדו על הרחבה, כשאני עוברת על
פני ג'ניה, שמחזיקה את שקית המתנות הריקה כמעט לחלוטין,
וממלמלת שאני אביא לה מתנה ביום ראשון.תחושה של לאות וכובד
נחתה עלי, ברגע שראיתי את הילדים שאני רואה כל יום מכיתה ה',
ובתחושה של עופרת בכל אברי התקדמתי לעבר מרכז הרחבה, שם רקדתי
עם עצמי באיטיות , מתנועעת לקצב המוסיקה הרגילה, מתעלמת לשניה
מנוכחות הבלונים, הילדים, המרתף שעוד מעט יהיה דחוס ומלא עשן
וריח של ג'ל וזיעה, ורק רקדתי, מרגישה תחושה של בדידות נכספת,
שאני כל כך נהנית ממנה. כשאך התחילו הריקודים והגיע הסלואו
הראשון הגלתי את עצמי שוב לכאן, להתבונן בירח במלודרמטיות
ולהיאנח.
אני מתבוננת, מתבוננת בזוגות המעטים שחוצים את המדשאה מכוסת
הבמבות של החצר, מתבוננת בנמרוד- המתווך, שמתרוצץ בחיפוש אחר
משהוא בכדי לספר לו על זוג שזה עתה נפרד, או נוצר, או עומד
להיווצר. מתבוננת בעצמי, לבושה בחולצה שקופה, מתבוננת במבטים
עצובים אל הירח.
כל ישותי רוצה להתבודד, לשקוע כולי בלבדות מהרהרת, בלילה הזה
שבו התנהגותי כמו לקוחה מתוך ספר שחוק.
אני נזכרת בלילה הראשון שהייתי פה, במסיבה הראשונה שלי פה.
כיצד הייתי מופתעת ומבושמת מתשומת הלב המפתיעה שקיבלתי,
מהבנים, ומהמבטים שלהם, כיצד לא רחוק מהמקום שבו אני יושבת ,
כשכל ישותי אומרת  התלהבות, דיברתי עם המתווך שהציע לי חברות
בשם מי שעמד להיות החבר הראשון שלי,  אותו המתווך שמתקדם
לקראתי בצעדים גדולים כשכל ישותו אומרת החלטיות, מתעלם ממבטי
הקרים שנועדו להרחיק אותו ממני.
אני קמה, מנקה בתנועות חפוזות את החול ממכנסי וצועדת בהחלטיות
לכיוון המסיבה.
מתעלמת מנמרוד המאוכזב, מתעלמת מהדמעות שמציפות את עיני.
כי הרי תמיד, בסופו של דבר, כל העסק הזה של להיות לבד מסתיים
בדמעות קטנות, כאלה שזולגות בשקט במורד הלחי, שמוכיחות לי
שהדבר האחרון שאני בעצם רוצה, זה להיות לבד.