היא ישבה על הספסל בשדרה, עם התיק השחור והחדש שלה מונח לידה,
מחכה לו שיגיע ויאסוף אותה.
היא הביטה בשעון שעל ידה וראתה שהיא הקדימה בחמש דקות שלמות אז
בינתיים היא החליטה להתחיל לחטט בתיק, לראות מה יש שם.
סיפורים שלמים היא יכלה לספר רק מלהתבונן בתיק שלה.
היא הניחה את התיק על ברכיה. הן רעדו, היה קר, מינוס מעלה בקור
הלונדוני הזה לא שווה להיות בחוץ, אז שיגיע כבר ויאסוף אותה
הביתה.
היא פתחה את הרוכסן של התיק והתחילה לחטט בפנים.
היא מצאה שם את כלי האיפור שלה, והוציאה את הסומק, כי אין כזה
דבר יותר מדי סומק. כשהיא שמה את האיפור, היא הביטה על עצמה
כמובן במראה, וראתה בתוך העיניים שלה אותו. ראתה אותו בפגישה
הראשונה שלהם ביחד.
ראתה איך הוא בא לאסוף אותה מלוכלך כולו, נראה כמו גיהנום עבר
עליו. והיא צחקה עליו במקום לעזור לו, פשוט עמדה בדלת והתפקעה
מצחוק, עד שהוא סיפר לה שהמכונית שלו התקלקלה והוא ניסה לשווא
בגשם הזועף לנסות להניע אותה במשך חצי שעה עד שהוא התייאש
והתחיל ללכת לכיוונה ברגל. והיא הפסיקה לצחוק וחיבקה אותו, שלא
יהיה לו קר.
ואז היא הורידה את היד, כי שמה לב שכבר התמהמה יותר מדי עם
הסומק הזה, כשהיא בהתה באוויר וחשבה אודות הפגישה הראשונה
שלהם.
היא החזירה את הסומק לתיק והוציאה את הארנק שלה.
בפנים היתה תמונה שלהם ביחד, מהפגישה השלישית, כשהם כבר ידעו
שזו הולכת להיות אהבה גדולה.
היא לא אהבה במיוחד את התמונה הזו אבל למרות זאת דווקא התמונה
הזו נשארה אצלהם בארנק, אולי בגלל הזכרון הנעים שהיא השאירה
אצלה. כל פעם שהצמידה את התמונה לאפה יכלה להריח את ריח
ה"אזארו" שלו באפה, אפילו שלא היה שם. ואז דמעות היו מגיעות
לעיניה כי הוא לא היה שם איתה ורק הריח שלו היה, וכמה שהיא
מתגעגעת.
היא החזירה את התמונה ומיד התחילה לחטט, מוצאת את המפתח הרזרבי
לדירה שלו. הם עוד לא גרו ביחד, הם לא עברו לגור ביחד מהחלטה
שלהם שעדיין לא כדאי. שעדיין זה מוקדם מדי. הם גרו כל אחד עם
השותפים שלו ונהנו מהסידור הנוכחי, כך שלא היה מה למהר.
מבט אחד במפתח לקח אותה לפעם הראשונה שהיא הגיעה לדירה שלו.
זו גם היתה הפעם הראשונה שהם התנו אהבים. הרבה אש היתה בפעם
הזו, ולא רק מהאח שלו. היה לו אח מסוגנן בסלון, יפה כזה. לא
רואים הרבה כמותם כיום.
היא נזכרה באותו ערב מיוחד, ומה שקרה קודם לכן. הם הלכו לראות
הצגה ביחד, פעם ראשונה שהיא היתה בתיאטרון והיא נהנתה מאוד.
היא סיפרה לו שהיא לא היתה אף פעם בתיאטרון והוא החליט בתור
הפתעה לקחת אותה לשם. המחווה היתה כל כך רומנטית שהיא לא
הפסיקה לדבר עליה שבועיים אחר כך. זה היה אפילו יותר מיוחד
מהעובדה שזו היתה הפעם הראשונה שהם היו ביחד.
בינתיים היא הביטה שוב בשעון וראתה שהוא כבר מאחר בשלוש דקות,
וזה ממש לא מתאים לו. מאז שהכירה אותו, הוא לא איחר מעולם, פרט
לפגישה הראשונה.
היא נזכרה שוב באותה פגישה ראשונה. הוא סיפר לה שהוא תכנן לקחת
אותה לטיול לאורך החוף אבל הגשם הפתאומי שתפס אותם הרס לו את
התכניות. הוא עוד סיפר שאחרי שראה שירד גשם תכנן משהו חלופי
שגם הוא נהרס עכשיו, משהרכב שלו התקלקל.
היא התחילה לדאוג שמא אולי שוב נתקע עם הרכב, ועכשיו אמנם לא
יורד גשם אבל קר מאוד. זו היתה אחת מאותן פעמים שהיא התחרטה
שלא היה ברשותה טלפון סלולרי על מנת שהוא יוכל להשיג אותה.
היא המשיכה לחטט בתיק שלה, מחפשת עוד משהו שיזכיר לה אותו,
משהו שיביא את דמותו לידה, כי כמה שהיא צריכה עכשיו אותו, כמה
שהוא חסר לה עכשיו. היא מצאה בפנים את המפרט שלו, של הגיטרה
שלו, המפרט הצהוב האהוב עליו. הוא נתן לה אותו, יותר נכון היא
לקחה אותו אחרי שראתה אותו מנגן בפעם הראשונה.
היא החליטה לחכות לו עוד קצת, והניחה את התיק לידה. עכשיו כבר
נמאס לה לחשוב עליו, כי כל מחשבה שהיא חשבה רק גרמה לה לחשוב
בתוך תוכה שמשהו רע קרה. התחושה הזו זרמה לה בעצמות, בתוך
הורידים, בין הנימים. התחושה הנוראה הזו היא זו שהביאה לה את
הדמעות לעיניים.
היא עצמה את העיניים והתחילה לבכות כי הוא איחר עכשיו כבר
בעשרים דקות, וזה אף פעם לא קרה לה איתו. הוא היה תמיד מכוון
כמו שעון שוויצרי, היא אפילו יכלה לתכנן ימים שלמים לפי הדיוק
שלו.
איש אחד שעבר לידה הציע לה מטפחת לנגב את הדמעות אבל היא סירבה
בתוקף, והמשיכה לבכות את בכי התמרורים שלה. הדאגה התחילה לחלחל
בתוכה עמוק עמוק, והיא לא ידעה כבר מה לעשות, אכלה את עצמה
מרוב עצבים, בוכה, כי זה כבר חצי שעה שהוא מאחר, והיא לא רגילה
לכך.
היא נזכרה בדבר היחידי שגורם לה להרגיש אותו לידה, וזה השיר
שהוא חיבר בשבילה. הוא כתב לה ליום ההולדת שיר במיוחד בשבילה,
וגם הלחין, וניגן לה עם הלהקה שלו. היא זוכרת את ההתלהבות שלה,
כמו ילדה קטנה מעריצה של להקת בנים כלשהיא בת 14 בהופעה
הראשונה שלה. היא זוכרת את החיוך שלא נמחק מפניה במשך יומיים
אחר כך, וזה גרם לה במידה כלשהיא לחייך קצת כי עכשיו היא גם
הרגישה אותו. היא הרגישה אותו לידה, הרגישה אותו נושם עליה,
הרגישה אותו מלטף לה את הלחי.
לפתע היא הרגישה באמת את המגע של היד שלו מלטפת את הלחי שלה.
היא ידעה להבחין בין אשליה למציאות, והיא ידעה עכשיו שזה אמיתי
ושהוא שם ולמרות זאת, למרות הכל, היא התחילה לבכות עוד יותר,
לא יודעת למה, עיניה עדיין עצומות.
הוא נבהל מבכיה נישק אותה ברכות על השפתיים, והכניס אותה לרכב,
כי היא כבר רעדה והיתה קפואה כמו קרחון וביחד הם נסעו הביתה.
בדרך היא אמרה לו שהיא אוהבת אותו בפעם הראשונה.

הסיפור הזה נכתב בהשראתה של שאנטי ולכן הוא מוקדש בלעדית לה.
שאנטי
תודה.
אני