מאדם פומפידור החליקה תלתל לבנבן אל אחרי אוזנה . כל מי הבושם
שהזליפה עליה , לא הצליחו אלא לדחות מעט את צחנת  הפאה , ששבה
להגיח . מזדחלת אל אפה כתולעת דביקה . היא עיקמה את אפה ואחר
היטיבה אותה על ראשה . שהרי הערב רק התחיל . המחוללים מחוללים
. ואיפה לעזאזל לואי ? ?   היא צמאה  . המוזיקה קודחת באזנייה
. פעם .. כן פעם די היה בניע ידה . ממרחקים היה קורא את
מחשבותיה . ועתה הוא רחוק מכדי לקרוא בן . אני צמאה לואי .
צמאה . ואיפה אתה לואי . איפה אתה ..אני צמאה לואי ...היא חזרה
על המשפט שוב ושוב . הוגה בדממה את המילים . איטיות .  רהוטות
. ע"מ שיוכל לקרוא בן בבהירות . .. אבל המוזיקה החרישה אותו
לגמרי . ואולי ..אולי היה זה השקט . לואי . לואי . הרוח היי,
הס  סיפור אפלולי תספר / בלט תגיר ערגתה , שלהבת הנר .
האור התפרע לה בין השערות , שבהקו בלובנן באפלולית . כידון
אדום מפלח . ירוק ניתח . היא הייתה מישהי אחרת . מתחת למסכה .
מחייכת לעצמה , כמו שדולצ'ינאה , לבטח חייכה , עת האביר בן
דמות היגון הניף חרב אל הטחנה  .  והם התנודדו סביבה . עלומי
יין . מבועתי עליצות  . בועטים באוויר המעושן כאילו היה כדורים
צבעוניים ואולי בלונים שנופחו במה שנסחט מראות מפויחות וקצת
הליום  .  רק קצת הליום .בחוץ המתין הרחוב . שביום הוא נרדד
באלפי פסיעות  וצמיגים ממהרים . וקליפות גרעינים שמושארות לו
למזכרת יחד עם היריקות והבדלים . רחוב בלי כבוד שאינו טורח
אפילו למחות את הרוק . שאינו מתנחשל ללגל של אספלט זועם כנגד
...
"התעייפת "
כן . היא התעייפה . מהשאלות . זה לא מקום לדיבורים . הוא לא
רואה ? ואת קצה אפו ? משקפי הקרן ודאי מסתירים .
"נגמרה הבטריה " הושיטה לו את כוסה הריקה "תביא לי אחרת ?"
"אז את לא במקרה  ..מאדאם פומפידור "
שום דבר לא מקרי . מלבד המקריות  , אולי . הפטירה חיוך . וחשבה
שהוא ממילא לא רואה . ואולי טוב שכך . מאדאם אינה מחייכת .
המסכה מחייכת במקומה . מאדאם מבקשת . מאדם מצווה . והשלחים
יוצאים לדרכם . כאילו השד מפזז בעקבם .
השד אדמדם המכנסיים פיתל את גוו בתנועה מורכבת . ולעת מצוקה ,
חשבה , יוכל יוכל לרקד על גגות העיר . להסיר כותונת ועניבה
ירוקה . ולבקש רחמים מההמונים המתאספים מטה .
"נהנית ?"
עד עכשיו . "לא רואים ?" ולמה מבטים מסיחים שדים מריקודם .
במקום להפך  . אולי מאחר ואין להם בטן , משוואת למצלצלים ?
ידה נמשכה באחת מחיקה . "יה עצלנית " והיא נגררה למרכז המבועת
.
"אבל הוא הלך להביא לי לשתות " המחאה הוחרשה בשלושה ניסורים
קצובים שצרחו  מהרמקולים שכמו החזיקו את דפנות האולם .
"אחלה שיר "
"אחלה "
"מכה את היום "
"מכה"
"הוא לא ישתה לך .. אם מזה את מודאגת "
"לא מודאגת "
"אז תזיזי את התחת , פומפידורה "
"עם הקרנולינה  הזאת  , אני צריכה שרירים של רוכב בטריאטלון "
"שו  ... ? ..מה מצחיק ..?"
"התחת זז בשו שו "
"  תחת שושוהיסטי יש לנו ..למה לא אמרת קודם "
"למה ? תחום ההתמחות שלך ..?" והחיוך אמר הכל . מתחת לשכבות
הצבע , עד לברכיים הוא הגיע . והן התנודדו להן מולה . הברכיים
המחייכות .  

"פורים עושה לי מצב רוח "
"עדיין ?"
"אני יודעת שזה אידיוטי "
"וזה סתם היה במקרה "
"מקרה . מקרה שקרה בשיא המקריות " כי כל אחד והמקרים שלו .
והמקריות הלא מקרית שלו . די . די . דיי .
"הנה הוא בא עם הכוס . משתדל שלא לשפוך והמבט של כלב עזוב ."
"נשמה "
"אני או הוא ?"
"גם וגם " כמו משחת שיניים שהיא גם מי פה . ויש לה צבע , כחול
עמוק .כמו העיניים של ..די . די אמרתי .
המוזיקה התחילה להתפשט . לאורך עמוד השדרה . מתקרבת כמו אש אל
התחת שנאלץ להאבק   בכובדה של הקרנולינה . אבל החיוך זמזם לה
בלחיים . כמו סירה בימת בוץ כסופה . כשופה . שדעתה הלכה
ונשתבשה . שה .. שה .. שה . ופעם לאירן היה שאה . ואח"כ
חומיני קטן . והם קיבלו אותו . עם התרבוש וזקן . כמו גואל ואו
לפחות  משיח . אז הייתה לה טלביזיה . היא זוכרת . זוכרת צהלה .
צהלה  שנגמרה ברעלה . והיא כל כך רצתה לפעמים רעלה . לצאת בה
אל הרחוב . שלא יראו  שהפה אינו מחייך . שהאף .. כל הלילה דלף
. ובכלל .. מה שמתחבר אל כאלו עיניים . שכל ירקותן הוכתמה .
הוחתמה .
היא נחבטה אל הרוקדים . מפלסת את דרכה החוצה כשהכוס נדחפה אל
מתחת לאפה .
"בסוף אני אשתה ..ואז את תצטרכי לנהוג "
"אני ?" היא לא נוהגת . היא לא נוהגת לנהוג . ואפשר לחשוב שהוא
לא יודע . והריי ..אילו . די לעזאזל.. למה לה .
"אני הולכת הביתה "
"מצדי .."
"לבד !" היום היא פומפי . והיא תנהג בתאם . ושיקפצו לה השדים
והרוחות כולם . ואפשר לחשוב שהן שואלות אותה . הרוחות . לפני
שהן באות להסתחרר לה מול הפנים . דווקא כשהיא מחליטה לשמוח
ולרקוד . לשמוח ולרקוד . לשמוח . והוא היה בן אדם שמח . שמח
מבפנים . גם היא . לפני שהבודהה לקח אותו אליו . הופך לו את
הכחול בעיניים למשחת שיניים . נקייה . מחטאת ומחוטאת . אבל
משחת שיניים .
האוויר בחוץ היה צונן . רחוץ . שלוליתי בקצוות . והיא שטה בו
כמו אנייה קטנה בקרנולינה גדולה . נושמת בתאווה של מי שחיה על
דיאטת עשן זמן ארוך מדי .נותנת לקצב המתמשך של הלילה להשתלט על
קצב נשימותיה . לאפס אותן .
זה התחיל משירי 'הי קו' , היא אומרת , לשלולית גדולה במיוחד .
שלולית משתלשלת על מדרכה משתוללת / עת רוח צפון עם שערי
מתפלפלת . או ..סיני קטן , צחור תלתלים  ונבון / שיר ארס ישיר
לילדי הקטון . אח"כ הם התחילו לקרוא לו הי- קוקו . ואני צחקתי
. צחקתי  עד שלא . אח"כ באו מדיטציה ודיני שמיטה ודמעות במיטה
. ואולי ..אולי הייתה זאת אשמתה . כפי שאמו הייתה זועקת , מול
חלונה , בבקרים אפלים במיוחד . שבאה. באה ושבשה את שמו . ודעתו
הלכה והשתבשה בעקבותיה .  אבל איך יכלה לקרוא לו אייל ?  ואיך
? איך מסבירים לאם . שהשם יכול לעמוד כחיץ  בינך לבין היצור
הטורף את לילותיך .מערבל את ימיך . מחייך באפלות בפינותייך ?
ואיפה אתה ? לעזאזל לואי . גלוח ראש מקבץ נדבות בסמטא אפלה  
? או יושב בשיכול רגליים מול הבודהה שלך ?  גם אני עשיתי
מדיטציה , לואי . לוחשת לעצמי , לואי . לואי . לו יהי . לואי
.. אבל המנטרה שלך הייתה אחרת . קודרת . או לעזאזל . ודווקא
בערב פורים . פורים שלי . היית חייב לתפוס מטוס . לבודהה שלך .
שלבטח לא חיכה לך בזרועות פרושות . על פסוקת רגליו שילב את
עקביו ...
"היי"
"קשוחה פומפידו שלנו ?"
"לפחות היד תני .. אם לא חיוך קטנטן " והוא לקח . שד אדום .
שברכיו המחייכות נחבטו בה קלו מהצד . כמו במקרה כזה  כאילו .
הפקירה את כפה  בכפו החמה . הייתה לה חולשה לידיים חמות .
וחוסר חשק מוחלט , להתווכח או למשוך .
"אייל " משך " שאל עלייך " היא נרתעה . מנסה לעקור את ידה מידו
, שהתהדקה עליה ככלובון נחוש . ידו השניה מצטרפת , אצבעותיה
מברישות את הכף הכלואה .
"הוא כותב לי לפעמים . אמר , שפעם ראשונה הבין כמה נפגעת ,
כששמע שאת עם הינשופון הממוחשב הזה .."
"לפחות הוא לא יסתובב לי עם חנוכייה ביד "
"ואת ..?" ניסתה שוב למשוך . ידיו לא הרפו .
"את חסרה לו . אם כי הוא השביע אותי . דיו כחול על נייר מצהיב
, לא להגיד מילה ."
"כמה מתחשב מצדו .."
"רק התחפושת הוציאה את זה ממני .."
"בן זונה "
"אני או הוא ?"
"גם וגם "
פותח את דלת המכונית שעגנה בצד הכביש , הודף אותה אל מושב הנהג
. סלטה אדמדמה , וחיוכו השדי היה ישוב לצידה .
"המפתחות בפנים " נתנה בו מבט ארוך ונוקב .
הרשעות ניגרה מחיוכו . "לא ביקשתי אותך , להסיע אותי לשדה
התעופה ."
"אותך הייתי נושאת על כפיים . למטוס עצמו ."
"וכורכת סביבי את חגורת הבטיחות ?"
" סביב הצוואר, בשמחה  ."
ושוב נשלחו אליה כפותיו . אוחזות בידיים הממאנות שהונחו בחיקה
. כורכות אותן סביב ההגה .
היא הישירה  מבט חוצה זכוכית אל הרחוב . אצבעותיה ספק מתהדקות
ספק ממששות  .  כן . שוב יש לה הגה בין הידיים . וכמה עברו ..
שנה  ..  שנתיים ?  הסטרטר רעם . עינייה ירדו אל אצבעותיו
שנטשו את המפתח . ממשיכות אל החיוך המפוזר על פרצופו . היא
אספה אותו . פירור אחר פירור ואחר , העבירה מהלך .