היום היה בהיר מאוד כשהיא התקשרה לאח שלה וקבעה איתו פגישה
באחד מבתי הקפה הרבים בעיר. היא רצתה לעשות עליו רושם טוב,
עברה חצי שנה מאז נגעה באלכוהול מכל סוג, והפגישה הזו עם אחיה
באה להוכיח לו אחת ולתמיד, אני נקייה. היא לבשה חצאית ארוכה
וחולצת כפתורים כחולה, ועניבה קצרה שרכשה בקניון. היא בהתה
בעצמה במראה. אני פיכחת, חשבה לעצמה, יש לי עבודה מרוויחה, יש
לי חבר שאני אוהבת, יש לי דירה יפהפייה שעיצבתי בעצמי, אני
אוהבת את איך שאני נראית, אח שלך עומד להיהרג. המחשבה האחרונה
התחפרה לה בראשה. למה אתם מתכוונים, אח שלך עומד להיהרג, למה
את חושבת שאנחנו מתכוונים.
היא לא ידעה אם זה עוד אחד מהתקפי הזיקה לאלכוהול שהיא הייתה
מקבלת פעם בכמה שעות עד לפני כמה חודשים, או שזה סתם התקף מוזר
של אימפולסים חשמליים במוח שלא מגיעים למקום הנכון. משום מקום
ריחפה לה בראשה התמונה בה היא שוכבת על שולחן ניתוחים וחבורה
של דוקטורים אפופי פנים חופרים לה במוח הדפוק שלה.
תפסיקי עם השטויות. אח שלך עומד להיהרג. הקולות האלה חזרו שוב.
אלה היו קולות ממשיים במוח שלה, שאמרו לה ללא הרף שאח שלה עומד
להיהרג. הפנים שלה עיוותו את עצמם ללא הפסקה, היא החליפה הבעה
כל כמה אלפיות השניה, לבסוף נבהלה משום סיבה, ויצאה מהדירה
לכיוון מקום המפגש, הפגישה בעוד חצי שעה, לא תהיה פגישה, הוא
ימות לפני. עכשיו זו הייתה היא. ההשערה הפכה לעובדה. אח שלה
עומד להיהרג.
היא שעטה אל מחוץ לבניין, וריחפה במהירות לכיוון בית הקפה
המרוחק ממקום מגוריה. היא אהבה ללכת בעיר בימים יפים. ההליכה
הסבה לה הנאה גם מעצם ראיית המראות העירוניים, זקנים חולפים על
פניה, כלבים מלכלכים את המדרכות ובעליהם האפאתיים ממשיכים ללכת
לאן שהם לא רוצים. אנשים שלעולם לא תדבר איתם פוצחים איתה
בדיאלוג אילם וסוער. מבטים במעבר החצייה, בעמידה ברמזורים,
מחוות ידיים, מחשבות.
הפלאפון שלה צילצל, מעבר לקו נשמע החבר שלה, מה נשמע, הכל
בסדר, אני הולכת לפגוש את אח שלי, למה, מה קרה, הכל בסדר, זו
הפגישה הראשונה שלנו אחרי שנגמלתי, את לא צריכה להוכיח לו
כלום, אני רוצה להוכיח לו, אני רוצה שהוא לא ישנא אותי יותר,
הוא לא שונא אותך, הוא אח שלך, אז מה, אני לא רוצה וזהו, איפה
את, אני ליד המקדונלדס הגדול, עם העמודים הירוקים, כן זה עם
הירוק, אמרה, ואז יד נשלחה מעבר לסמטה שלידה עברה ואחזה
במותניה. היא צרחה, הפלאפון נשמט מידיה ונחת על הרצפה בקול
ריסוק, הלו, את שומעת אותי, מתוקה, את שם, את בסדר, נשמע
בקיטוע מתוך הרמקול של הטלפון זעיר והמרוסק, אני מגיע, חבר שלה
אמר, חיכה קצת וניתק. אני נאנסת, הספיקה לצרוח לו לפני שנדם
המכשיר, הוא לא שמע.

היום החל להתערפל בעננים כשחבר שלה נכנס למכונית המקומטת שלו
והתחיל לנסוע במהירות לעבר המקדונלדס הירוק, שם נאנסה חברתו
באותו הזמן. הוא הגביר מהירות כשנזכר בצרחה המחרידה שחברתו
השמיעה לפני שנותק ביניהם הקשר. הוא לא ידע שהיא נאנסת, אבל
סבר שזה עלול להיות משהו כזה, והוא בהחלט קיווה שזה לא סתם
מישהו שהפתיע אותה, או מישהו שהיא לא ראתה הרבה זמן. בעמקי
מוחו הוא בהחלט קיווה שהיא נאנסת, כדי שתיחסך ממנו המבוכה
המטופשת כשלבסוף יפגוש אותה, והיא תשאל, מה אתה עושה פה, והוא
יגיד, שמעתי אותך צורחת, אז מה, אז באתי מהר, מה זה קשור,
חשבתי שאת נאנסת, איזה אידיוט, סך הכל זה מהמכולת הפתיע אותי,
או, סך הכל מעדתי על חתיכת ניילון, אבל זה לא יכול להיות, למה,
כי אז היית מתקשרת אליי חזרה, טוב, זה לא יכול להיות, באמת
נאנסתי. אבל הוא לא היה מוכן להודות שהוא באמת מקווה שהיא
נאנסת ברגעים אלה ממש, והוא פער עיניו מרוב גועל מעצמו ונתן
לעצמו סטירה. תוך כדי הסטירה, מישהו ניסה להשתלב ברחוב משדרה
צדדית, ואף אחד מהם לא ראה את השני, אחד בגלל שהוא צריך
משקפיים והשני כי הוא נתן לעצמו סטירה חזקה שעמעמה את חושיו,
נהג אחד עף דרך השמשה הקדמית, והשני הוטח עם מכוניתו אל הצד
השני של הרחוב, שם דימם למוות, משופד על ידי מה שנשאר ממוט
ההילוכים. זקנה שעברה עם הכלב הגדול שלה באותו מקום בדיוק,
הספיקה לראות את התאונה בדיוק כשעברה לצד השני של הכביש,
התקשרה מהר לאמבולנס, דיווחה על המקום ועל המקרה, ואז המשיכה
ללכת, אפאתית לחלוטין לכלב שלה שמחרבן על כל המדרכה.

גשם קל החל לרדת כשיצא נהג האמבולנס מהתחנה, והחל להבהב באורות
האדומים ולצפצף בסירנה. זה היה יומו הראשון בתחנה, אבל הוא כבר
התחיל לאהוב את מבטי השנאה של האנשים, בעודו עובר לידם, לראות
אותם מכסים אוזניהם למשמע הסירנה המזוויעה, כאילו ממש לא איכפת
להם מי נהרג ברגע זה ממש, מי נפצע אנושות, מי איבד את אחת
מגפיו, היד או הרגל, לא משנה. ממש לא איכפת לאנשים היום מה
קורה סביבם, סירנה סירנה, אבל אתה לא יכול להחליש בבקשה את
הדבר הארור הזה לפני שזה מפוצץ לנו את האוזניים, זין על כולכם,
נמושות, אני בדרך לעזור לאיש פצוע, תסלחו לי, תאונת דרכים, תנו
לי לעבור לעזאזל. כל השיחה הבדויה הזו עברה במוחו בכמה שניות,
אבל הוא חייך ללא משים, לא יודע למה, לא היה איכפת לו למה, ואז
חיוכו נפל פתאום כשנזכר שדווקא ביומו הראשון בתחנה לא הציבו לו
שותף לעבודה, כי לא היה מי, אתה מבין, אין את מי לשים איתך,
אבל אני חדש פה, אני עוד לא יודע מה לעשות, מה זה לא יודע, אז
מה זה הקורס הזה שעברת לפני שהגעת הנה, עזוב אותך מהקורס,
ברחוב עוד לא הייתי, אין מורה יותר טוב מהרחוב עצמו, ואתה עוד
תתרגל למראה הדם.
נהג האמבולנס כיוון את המראה האחורית כך שיוכל לראות את עצמו,
לשים לב לאיזה שינוי שחל בו מהבוקר, להיות בטוח שכבר התרגל
למראה הדם, ואז עלה על כמה קונוסים אדומים של העבודות בכביש,
התחלק מהכביש הרטוב, פגע בטנדר כחול אחד והתהפך שוב ושוב,
ובסוף פגע בעמוד ועף החוצה דרך השמשה יחד עם ההגה והדיבורית של
הפלאפון, ויחד כולם נמרחו אחד עשר מטרים על הכביש החלקלק, ההגה
עף מידו והתנגש בקיר הלבנים, והוא נשאר בחוץ, מתחת לשמיים
האפורים, נושם בכבדות, כל צלעותיו שבורות מלבד אחת, גולגלתו
מנופצת מהגרירה על הכביש, ברך אחת מקופלת אחורה, והוא אוחז
בפלאפון שלו, שצילצל בלי הרף. איזשהו אימפולס מטורף גרם לו
ללחוץ על כפתור המענה, והוא פלט חירחור משונה, משהו שנשמע כמו,
חרגגג.
הלו, אמו ענתה מהצד השני, בן שלי, אתה בסדר שם, שאלה וצחקה,
והוא התנשם, אמא, חירחר, אמא, והיא אמרה, בן שלי, מה קרה,
ועכשיו היא צרחה, וקראה בשם שלו, אבל הוא לא ענה, הוא רק נשם
בכבדות, והיא הקשיבה בלי קול לחירחוריו הבלתי פוסקים, עד
שלבסוף הם פסקו, והיא צרחה וניתקה, והגשם נכנס לו לעיניים
והתיז את הדם שלו על כל המדרכה.

גשם כבד החל יורד, וכל העיר כבר הייתה רטובה ומטונפת מבוץ ועפר
רטוב, כשאמא של נהג האמבולנס צרחה בכל הבית, ולבסוף לא ידעה מה
לעשות עם עצמה, אז היא רצה אל גג הבניין מרובה הקומות, הסתכלה
למעלה אל הגשם, צווחה למה, גם בלי בעל, גם בלי בן, מה החברות
בברידג' יגידו, ואז היא קפצה, ובדרך למטה נחנקה מכמות המים
שעשו את דרכם מהשמיים, עד חצי הדרך, ואז לתוך פיה, ולגרון, שם
נתקעו, מסתבר, וחנקו את האישה הזקנה, עד שפגעה במדרכה והתפרקה
לגמרי, בעודה תוהה, לא על הבעל, לא על הבן, אלא על החברות
בברידג', ומה הן יגידו, הזקנות המרושעות, ומי יחליף אותה
במשחקים, והמחשבה האחרונה שחלפה במוחה, לפני שהותזה על הרחוב
המסריח מחיריוני יונים וכלבים ודברים אחרים, הייתה, אני לא
מתאבדת בגלל הבן, אני לא מתאבדת בגלל הבעל, אני לא מתאבדת בגלל
החברות בברידג', אני מתאבדת כי אני יצור סוציאלי איום ונורא,
הבן התאבד, הבעל נהרג, ואני חושבת על החיות המגעילות מהברידג',
איזו אישה נוראה אני, טוב שאני מתאב, ואז מתה.

סופת ברקים אימתנית איימה לקרוע חור בספרת השמיים המוכרת,
האפורה, וגשם זלעפות עירוני נחת על המדרכות בקולות מבעיתים,
כשאחיה של הנאנסת, שעמד מהצד השני של הרחוב בו עמד ביתה של אמא
של נהג האמבולנס, שהיה ליד בית הקפה שבו קבע להיפגש עם אחותו,
תהה מהן כל הצרחות שמגיעות מצדו השני של הרחוב, ואז הספיק
לראות את האישה נוחתת על הכביש, והעווה פניו בהבעה שהייתה שליש
גועל, שליש רחמים על המשפחה, הוא לא ידע שלא הייתה משפחה,
ושליש סיפוק קטן, כי הספיק להשלים בחייו לפחות משהו אחד, לראות
מישהו מתאבד. בביתו הייתה רשימה ארוכה של דברים שצריך לעשות,
ועכשיו היה יכול לחזור הביתה ולשים על זה איקס, ראיתי מישהי
מתאבדת, ואז לרשום את הפרטים, לא בכלליות, אלא בפרוטרוט, מה
בדיוק קרה, מי התאבדה אפילו, אם יצא לו לדלות את המידע הזה
ממישהו, העיקר שעוד משהו יצא לו למחוק מהרשימה. ואז הוא התקרב
מהר למקום האירוע, שם הספיקו כבר להתגודד כמה עשרות אנשים,
ומישהו אפילו התקשר לאמבולנס אבל עדיין היה בהמתנה, ובזווית
עינו, כי הרי מרכז עינו הייתה ממוקדת בגופה המעוותת שעל הכביש,
הרי אי אפשר ממש להסיר את עיניך מבן אדם מת, בעיקר אחרי שהוא
התאבד, שזה יותר מעניין מסתם מת, ואפילו יותר מעניין אם זו
הפעם הראשונה שראית מישהו מת, הוא הרי היה ג'ובניק בצבא, וזה
טוב שהיא התאבדה, כי אם המת הראשון שהוא היה רואה היה סתם
מתמוטט ברחוב, מסכרת או סרטן, זה היה מסיר שני דברים, אחד הוא
הריגוש מלראות מישהו שהתאבד, והשני הוא הריגוש היותר גדול,
לראות מישהו שמתאבד כשזו הפעם הראשונה שראית מישהו מת, ובכל
מקרה, בזווית עינו, ראה אחיה של הנאנסת איש גדול ומזוקן, ערבי,
עם מעיל רחב, חומק ממש לתוך ההמון המתגודד, כאילו הוא ממש רוצה
לראות את הגופה, אבל אחיה של הנאנסת לא ממש ניסה להסיק מה קורה
שם, כי זה היה רק בזווית עינו, ומרכז עינו כבר היה, טוב, כבר
דיברנו על זה. בזווית עינו, נשמע פיצוץ עז, ונראה פיצוץ עז,
כנראה נראה לפני שנשמע, כי מהירות האור גבוהה ממהירות הקול,
אבל לא נתעסק בקטנות, היה פיצוץ, והוא הרג את אחיה של הנאנסת,
כמו שהנאנסת עצמה ידעה כבר עשרים דקות לפני, שהוא ימות, וזה
בעצם מה שהתחיל את כל הרצף הזה, רצף של מוות וצער וכאב, ותחשבו
על זה, הנאנסת ידעה שהוא הולך למות, אבל היא עצמה גרמה לכך,
ואפילו לא בעקיפין, אלא ישירות, היא התחילה את רצף האירועים,
והיא כנראה תסגור אותו, עם הספדים יפים בכל ההלוויות של כל
האנשים שנהרגו בסיפור, להוציא, כמובן, את נהג האמבולנס ואת אמא
שלו ואת כל שאר האנשים שנהרגו בפיגוע, כך שלמעשה, זה אפילו לא
רוב האנשים, אלא רק שניים, אלא אם כן מישהו שהיא הכירה ואהבה
נהרג בפיגוע גם הוא, וכך, מסכנה שכמוה, עוד אחרי שנאנסה, שבוע
ארוך מחכה לה, ורק אלוהים יודע אם היא תוכל לעמוד בזה.