ערפל, שממה, קור כלבים ואלפי כוכבים, עשן המדורה מסתלסל לו
לאטו לאויר, ואני יושבת ליד האש שבכלל לא מחממת אותי, מסתכלת
לכל הכיוונים, מסביבי כולם ישנים, הלוואי עלי, אני חושבת
לעצמי, ומדי פעם נשמע שיעול מאחד החניכים הישנים, אני נאנחת,
שלמה שיושב לידי, לא מפסיק לדבר אבל בגלל הקור אני לא עונה ורק
מהנהנת, "מה אני עושה פה?" אני שואלת אותו, "יכולתי להיות
עכשיו בבית, מתחת לפוך, אבל ל-א, אני פה באמצע שום מקום, באמצע
הלילה, ב-ק-ו-ר הזה" השניים שלי נוקשות, ואז שלמה מנסה לנחם
אותי, הוא אומר שזה לא כל כך נורא ושאין הרבה מה לעשות ושבבוקר
כשתזרח השמש הכל יהיה יותר טוב, ואני מתחננת בלב שיבוא הבוקר,
קר לי, רטוב לי, וכואבת לי הרגל, אני נזכרת שלפני כמה שעות
נפלתי לנחל, נפילה של 6 מטרים לנחל מצחין רטוב ורדוד, אני
נזכרת איך הקרסול שלי התעקם וצלעתי את 5 הקילומטרים האחרונים
מאחור.... "רק לא להירדם...רק לא להירדם!!!" אני אומרת לעצמי
"אם אני נרדמת אני מתה,רק לא להירדם..." אני מתחילה לגלוש אל
חוסר ההכרה, ושלמה מנער אותי חזק "אל תרדמי" הוא אומר לי "זה
מסוכן" אני שומעת שהוא דואג לי, אני כבר שנה יודעת שהוא אוהב
אותי, ולא עשיתי עם זה כלום, אני מכאיבה לו כשכל מה שהוא רוצה
זה נשיקה , אחת ויחידה, הוא רוצה שאני אוהב אותו, אבל אני לא
יכולה, יש לי מחסום כזה, כשהייתי קטנה קרו לי כל כך הרבה דברים
רעים, שהרגשות שלי פשוט נשחקו, אני לא מרגישה יותר אהבה,
קנאה... כלום, אפילו מצפון אין לי, וז לאט לאט הורג אותי " אל
תרדמי" הוא אומר שוב ואני ממלמלת "מה איכפת לך? אז אני אמות,
קורה, כל רגע אנשים מתים איפה שהוא בעולם" "דווקא איכפת לי"
הוא אומר בקול פגוע מאוד "את האנשים האלו אני לא מכיר, לא
אוהב, אותך אני כן" אני מסתכלת עליו, הדמעות עומדות לו כבר
בעיינים, הוא כל כך חמוד כשהוא בוכה, שזה ממיס אותי מבפנים,
"אני מצטערת" אני אומרת לו, עכשיו הדמעות עומדות לי בעיינים
"לא התכוונתי, פשוט קר לי, אני עייפה כואב לי ואני לא יכולה
לישון, או שאני אמות....אתה צריך להבין אותי... זה לא קל כמו
שזה נראה" הדמעות זולגות לו על העיינים והוא מנגב אותם בשרוול
שלו, ואני בשלי, הוא שם עליי את היד שלו ומנסה לחמם אותי, ושוב
אני מרגישה את עצמי גולשת, רחוק יותר, רחוק יותר, אני כבר לא
שומעת אותו יותר, אני מסתכלת עליו ורואה אותו מחזיק מישהי
שנראת דומה לי להחריד ואז אני מבינה, אני מתה, והוא לא שם לב
ואומר לי שוב "אל תרדמי" אבל זה כבר מאוחר מידי, זה לא יעזור
לו, אני כן נרדמתי ועכשיו אני מתה, בסוף הוא קולט, הוא קם בפחד
ורץ למדריך שלנו להעיר אותו "לא התכוונתי" הוא אומר, הוא בוכה
עכשיו בקול " הייתי צריך לשמור עליה ערה... והיא נרדמה" הוא
צורח ואני רואה את גופי על הרצפה הקרה, ללא רוח חיים, הדמעות
עדיין על הלחי ואני לוחשת באויר למרות שאני יודעת שהוא לא ישמע
" סליחה שלא אהבתי אותך..."