[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








לכתוב לך 'להתראות' זה בלתי אפשרי כמו לשנוא אותך.



שמיים וארץ נפלו יחד בדממה, ברגע אחד. שמיים וארץ התמזגו יחדיו
לרוח יבשה וסוערת, שופטת ונחרצת, על סף יקום. אותו הרגע, לא
היתה יבשה ולא היו מים, לא שמש ולא כוכבים. חול ועננים התערבבו
יחד לאחד בטירוף חושים, ציירו, כמו סופה מנחושת, קברים ומסילות
רכבת. נגמרת. כך גם אני. רוחות במהירות האור, שוטפות פניי
הזועקות, מכות ודוקרות להזכיר. ולא אוכל להרחיקן ממני.

הפרשי הטמפרטורות בין הישויות שלנו יצרו נטיפים בתקרה, ואתה
ממשיך להתהלך לי בחדר, לשלוח אצבעות קרות בלתי נראות אל העורף,
לצמרר. חזור! מאסתי בלדמיין תווי פניך. שבבי הביחד שלנו נותרים
לי בחדר, מתריסים, זועקים למגע. נוטשת אותם כי בלעדיך זה לא
אותו הדבר. מאד פשוט.
אתה גנוז, כי לא הספקת להשתחרר באמת כשהלכת. עודך בתולי
וניסיוני, ולא תתפתח. לא תבשיל. הופסקת, לאו דווקא כשעמדת
לפרוח אלא כשעמדת להתחזק, וכיצד אהיה אני נחושה, אלמותית
ויציבה, כגולם? הכנפיים הן כעת כה רכות, חלשות, ילדותיות. השבת
לי עדנות ורוך.

התשישות אחזה בך ימים לפני, כפי שאחזתי אני בשאריותך הנמוגות
חרש. הבהלה של לאבד אותך, היתה כל כך משתקת, שאת כל מה שרציתי
לומר לא הצלחתי. סלח לי. אתה ספוג בכל הרקמות שלי, חרוך בעקביי
הרגל ובמרפקים, אתה בוער באותיות מול העיניים, מפריע לסדר. אתה
טבוע כל כך עמוק בהרגלים שלי, שאני עוד לא משוכנעת לגמרי
שעזבת. אבל יודעת. מוכנה לתת הכל כדי שתשוב. אפילו לא במובן
הגשמי. רק אל בין כפות הידיים שלי, לחוץ לחזה. שם זה לנצח.

כך, תוך כדי בחישה של חלומות ומציאות, אני מבינה שלא תוכל עוד
להתכרבל באפלולית חדרי, לנשק שפתיי, לא עוד לשתק במילותיך, לא
עוד לענג בידיך. החפץ שהייתי בין נשימותיך, הותך. הילולות
החמצן בראשי, מבהירות שהיית שם עד לפני רגע. אז, כשנצמד רקיע
לדשא, בבת אחת, דעיכה.
אקמץ אגרופיי, ואהלום על סף ביתך, והזרות שבחדרך המיותם,
שבמצעיך המתוחים, יריקו אותי מחום ומזכרונות, ואנסה בכל כוחי
לשכוח. אצוף.

זנחת, כך שכעת אני בבדידותי ריקה, קטנה ומכונסת אל תוך
שתיקותיי. אני רוצה אותך חזרה. הנטישה הזו פצעה והיא זקוקה
למרפא. רוצה לשוב לחיקך המזדקק, המעניק ושבוי, שתתן לי עוד
מלילותיך הרדופים, וקח משלי. יסודות בסיסיים, סדוקים מחריקות
שיניים ומילים כתובות, אינני בונה מחדש. אני מלקטת את הפרורים
מיציקת הבטון ודוחקת אותם אל תוך החריצים, ממלאה נואשות את
החלל בתחליפים. לשווא. מי נכון מספיק להחליף אותך..
זה חסר תקנה, אני אומרת. עדיף כבר להצטרף אליך מאשר להבלע
ביגון.

איך אנציח אותך, אני מכירה אותך טרי וחדש ולא לפרקים ארוכים.
אין זה מתפקידי להטביע אותך במילות קינה.
בשתיקה אני בהירה הרבה יותר.


















loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי שלא ראה כבשה
על ספידים - לא
ראה קטעים
מימיו.




בוליביה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/3/02 7:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לימור רביב

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה