האוטובוס סוף סוף הגיע, שתי הבנות שעמדו לידי בתחנה דיברו כל
כך הרבה שכבר חשבתי לעצמי שאם אשמע עוד מילה על החבר לשעבר של
המתולתלת אני אשתגע. אני מוציאה את הכרטיסיה מהארנק ומטפסת
במדרגות אל תוך האוטובוס. מאחוריי נדחפת חיילת עם תיק גדול
ואני דווקא מתקדמת לאט, נותנת לשתי הבנות ללכת לפניי ולתפוס
מקום בסוף האוטובוס, ומתיישבת על אחד הכיסאות שפונים נגד כיוון
הנסיעה. בדרך כלל זאת שיטה בטוחה לשבת לבד, כי כמעט אף אחד לא
רוצה לשבת עם הגב לכיוון הנסיעה והיום לא התחשק לי שישב לידי
אף אחד, רציתי לשים על המושב הריק את המעיל הגדול שהבאתי
בטיפשותי ביום חם כזה.
כמו תמיד אני סורקת את האוטובוס כדי לבדוק אם איזה חייל חתיך
התיישב בדיוק מולי, אבל באוטובוס יש בעיקר חיילות וכמה גברים
מבוגרים.
ואז ראיתי אותו. בחור צעיר, עור שחום ופנים מחודדות, זקן ושיער
מדובללים ולבוש פשוט. תואם-קלסטרון-מחבל-מתאבד, אם אפשר לקרוא
לזה ככה, מסוג האנשים שרואים בטלוויזיה עוטים כפיה ומחזיקים
רובה וצועקים בערבית, בהקלטה שנערכה באותו יום ממש לפני שהפכו
לשאהידים.
אז מה לעשות עכשיו? לרדת מהאוטובוס? הרגליים שלי היו כבדות ולא
הצלחתי להתרומם. חיכיתי לאוטובוס בעמידה 20 דקות ומי יודע מתי
יבוא האוטובוס הבא. אז בינתיים אני ממשיכה לשבת, ולא מורידה את
העיניים מהמחבל בפוטנציה.
מיד התחלתי לחשב בראש: אם הוא יתפוצץ עכשיו, מה הסיכוי שלי
לשרוד? הוא יושב באמצע האוטובוס ואני בקצה הקדמי, זאת אומרת
שרק חצי אוטובוס מפריד בינינו. ובכלל, כמה מיושבי אוטובוס
שמתפוצץ נשארים בחיים? ואם אני אזוז לכיסאות הקדמיים ביותר, זה
ישנה משהו?
הבחור נשען עם הראש על החלון ומביט החוצה, יכולתי להישבע שיש
לו מין מבט כזה בעיניים, כאילו הוא מסתכל על הכל בפעם
האחרונה.
שתי הבנות שעמדו לידי בתחנה יושבות ממש מאחוריו ועדיין מפטפטות
במרץ. היי, אתן שם! אתן לא שמות לב שאתן ממש בטווח האש?
אחד החיילים שיושב לידי קם כדי לרדת מהאוטובוס והבחור מרים
בפתאומיות את הראש מהחלון ונועץ עיניים גדולות בחייל ואז
בחלון, כמי שפספס את התחנה שבה הוא אמור לרדת. אני מזדקפת
בבהלה: זהו זה? עכשיו הוא מתפוצץ? עכשיו זה הרגע?
אבל הבחור חוזר להשעין את הראש על החלון ולהתבונן החוצה במבט
ה-להתראות-אנשים-להתראות-רחובות-להתראות-עולם שלו.
עדיין לא התאוששתי לגמרי. בלי קול אני קוראת לעברו: אדון מחבל,
בבקשה אל תפוצץ אותי. אני לא סתם גוף ישראלי-יהודי אנונימי,
אני בנאדם בדיוק כמוך. אני נזכרת שקראתי בעיתון על המחבל
בקניון שדיבר עם שתי בנות לפני שהתפוצץ ואמר להם שעוד יתראו
בגן עדן. אם הייתי במקומן, מדברת עם מי שמתכוון לרצוח אותי, מה
הייתי אומרת? מה הייתי אומרת לו כדי לשכנע אותו שאני דווקא בן
אדם נחמד?
לא. מה הסיכויים שזה יקרה לי... אני? מתפוצצת בפיגוע? זה לא
נראה לי הגיוני. אבל אז אני חושבת על כל אלו שכן מתו בפיגועים,
והם אנשים בדיוק כמוני שבטח נסעו להם באוטובוס בדיוק כמוני
וחשבו גם הם ש"להם זה לא יקרה. כי זה לא הגיוני".
לעזאזל, איזו נסיעה ארוכה. דווקא היום הייתי צריכה לעלות על
אוטובוס? ואני רושמת לעצמי בראש, לזכור להציק לאימא לקנות לי
מכונית. תחבורה ציבורית... זה לא בטיחותי.
אני בוהה בו, לא מורידה את העיניים, אולי אם הוא יראה שאני
מסתכלת עליו הוא יחשוב שאני מתחילה איתו ותהיה לו סיבה לחיות.
או אולי לפחות, סיבה לא להרוג אותי היום. אבל הוא בכלל לא
מסתכל אליי, וזה תמוה בעיניי כי בדרך כלל כשבוהים בך ככה אתה
אמור להרגיש ולהסתכל בחזרה. הוא רק נשען על החלון ומסתכל
החוצה, וכל פעם שהוא מרים את הראש ומסתכל מסביב במבט האובד שלו
אני קופצת קצת בכיסא, מכינה את עצמי לקפיצה אולימפית מהחלון או
לפחות לזינוק מרשים מתחת לכיסאות.
הוא מתרומם קצת ושולח יד ומרים את מה שאני יכולה לראות עכשיו
כשקית גדולה ומפשפש בה. זהו זה, זה הסוף. הוא בטח הולך להוציא
עכשיו איזה רובה גדול ולרסס את כולנו. די, באמת, אני לא רוצה
למות היום! אבל במקום לירות בכולם הוא מגרד את הרעמה המדובללת
שלו ומחזיר את השקית לרצפה.
סוף סוף אנחנו מתקרבים. רק עוד כמה תחנות ואני יורדת מאוטובוס
הדמים הזה.
אני מתנחמת בעובדה שהאוטבוס לא מלא במיוחד, אולי זה לא ישתלם
לו, לפוצץ את עצמו בשביל מספר מועט מדי של קורבנות. גם רוב
החיילים שעלו ליד הבסיס כבר ירדו בתחנות הקודמות. ואולי דווקא
לזה הוא מחכה? שלא יהיה אף אחד באוטובוס עם נשק?
הנה, אני רואה את התחנה שלי מרחוק, ביד מהירה לוחצת על הפעמון,
ומתחילה לחשוב מאיפה כדאי לי לרדת. מקדימה... זה לא מנומס, ומה
אם אישה מבוגרת עם סלים תרצה לעלות, היא תצטרך לחכות קודם שאני
ארד? אבל מאחורה, זה יותר מדי קרוב אליו. ומה אם יתחשק לו
להתפוצץ ממש עכשיו?
האוטובוס עוצר בתחנה ואני, בלי לחשוב, זורקת את עצמי דרך הדלת
הקדמית. מזל שלא הייתה שם שום אישה מבוגרת עם סלים.
עומדת בתחנה וצופה באוטובוס המתרחק, אני נושמת את האוויר הצח
ומחייכת בהקלה. שרדתי את הנסיעה המסוכנת, שרדתי את חווית
הכמעט-מוות שנחתה עליי פתאום. תודה לאל, חיי ניצלו.