אז מה באמת חשוב? אז מי באמת יודע? יש איזה מוסר השכל?
לא.
וככה תמיד זה נגמר, כשאני שוב בועט בפחים ריקים ומקלל את היום
שלקחתי את כביש מספר 40 צפונה.
לא יכול להיות. בתוך כל העשן הזה, כל הכלוב
האוונגרדי-ציני-אבוד של שנת 2002, בבלאגן סבוך שמרמז על מוות
אפוקליפטי הולך וקרב. בתוך כל זה, התשובה היא לא. וממי? מהמקום
היחיד שהיה אמור להיות חם. ולא באופן סינתתי כמו איזה מזגן
מרעיש. וגם לא באופן מסריח, כמו אוויר חם מרכבת תחתית באמצע
הלילה בינואר.
זה היה אמור להיות חום אמיתי, אוהב, קרוב.
אבל לא. לא. אז מה נשאר? פחי זבל ריקים, תחרות יללות עם חתול
לאור הירח. תחרות חושך עם פנס רחוב שבור.
והבית. אם כבר לקרוא לו בית. שום קשר למושגי ילדות מעורפלים
שגם זכו לכינוי "בית". ארבעה קירות מתקלפים. ארון אחד. 2
חלונות. 0 אהבה.
אז תל אביב, הא? כביש 40 צפונה, החלום הגדול...
והתשובה? לא.