[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דנה צימרמן
/
קול ישראל מירושלים

איך שהוא מסתובב לו, המחוג הזה. מלטף את כל הקווים השחורים
הקטנים, מרחף לו באלגנטיות, לא עוצר אף פעם. כמו השעון-שניות
הזה שהיה בנבחרת השחיה של הפועל-ירושלים, אז כשהיית בת שתיים
עשרה. ואת מצפה עכשיו לשמוע את הקול של המאמן מאנו, שהיה צועק
"אפ" כל פעם שהמחוג היה מבריש את הקו העליון שמעליו היה כתוב
60, ואז היה צריך לקפוץ למים, והאף היה מתמלא במי כלור
כחלחלים, אבל לא יכולת לעצור ולרוקן אותו מהמים, כי אחרת מאנו
היה צועק, וחוץ מזה, השחיין הבא-בתור היה כבר באמצע זינוק
לבריכה, ואז הוא היה נוחת עלייך, וזה היה כואב נורא...וגם
עכשיו זה כואב נורא, למרות שאי אפשר לעצור כדי לרוקן את האף
ולנקות את הגרון מכל הדמעות שאמורות להתפרץ משם כל רגע, כי
המחוג של השעון הזה שנמצא ממול ממשיך, הולך וממשיך, וזה לא
מעניין אותו שהוא זה שיקבע שבעוד דקה וחצי המיקרופון הזה יפתח,
וקול כלשהוא, ככל הנראה שלך, יבשר לאומה את החדשות מירושלים,
כאשר אף לא אחד מן הדפים המסומנים הפרוסים על השולחן מכיל את
הידיעה של הערב, השבוע והשנה כולה.
תשתעלי, תכחכחי, כאילו זה יעזור לך. ושוב הריטואל הזה, להגיד
לטכנאי "אני בירוק". וזה בדיוק כמו שבהתחלה, אמרת לו בטלפון
לפני שנפגשתם בפעם הראשונה, "אני אהיה זו עם הסוודר הירוק".
והטכנאי לא אומר לך "אני אזהה אותך?" כמו שהוא אמר לך אז, אלא
רק שולח אצבע ופותח את הפיידר הירוק, וזהו, הכל מוכן.
דקה לשידור, ועל השולחן פרוסים ראש הממשלה שמעון פרס אמר
במסיבת עיתונאים משותפת לו  ולקלינטון כי יש לחזק את תהליך
השלום בשכם שוב היו הפרות סדר צעיר תושב רמאללה נפצע קשה
מיריות פרקליטו של חגי עמיר טוען שמרשו מופלה לרעה המכשול
האחרון שעמד בפני חתימת הסכם השלום בבוסניה הוסר היום מחר
עשויה להפסק השביתה בפאריס מכבי תל אביב נגד ציבונה זאגרב, וזה
סוף החדשות מקול ישראל. אבל מי החליט שרק את זה ישמעו כל
ישראל, בעת שאת יכולה רק לחשוב עליו, על איך הוא עשה את זה סוף
סוף, איך הוא העז לקום וללכת כשאת היית צריכה אותו כל כך,
ועכשיו את כאן לבד בתוך האקווריום הזה, וכל כך כואב לך בפנים
שאת רוצה לצרוח, ובמקום זאת את צריכה להגיד שפרס קרא לאסד
להגמיש את עמדותיו ושלרוחצים בים, הים התיכון יהיה נוח עד
גבה-גלי, וטמפרטורת המים עשרים מעלות.  
והמחוג ממשיך לו במעופו. ופתאום הלחץ הזה בגרון, המחנק, כאילו
משהו שם החליט שהוא פורש, וגמרנו, ואין מה לעשות, וכמה שלא
תשתעלי ותכחכחי לא יעזור לך כי זה אבוד, ולא יהיה יותר, ואין
לך קול, ולא יהיה קול ואין ישראל, ובטח לא מירושלים. אז אולי
כדאי לקום מהכסא הזה, לשמוט את הניירות על השולחן המרופד
ולהוריד את האזניות, ודרך הזגוגית הכפולה לראות את הטכנאי מביט
בך בתדהמה, ומנופף בידיו כאילו גם הוא רוצה להמריא מחדר הבקרה
הקטן והמסריח שלו. והוא מצביע על השעון, ואחר כך מצביע על הראש
שלו, ומניע אותו מצד לצד, כאילו הראש שלו יצא מהברגה, והוא
רוצה להחזיר אותו למקומו. והמחוג ממשיך במעופו, ובעצם זה לא
מעניין אותך כבר, כי במילא אין לך קול, והדמעות נשפכות
מהעיניים בדיוק כמו שהמים היו יוצאים לרוני מהאזניים אחרי
האימון, כשהוא היה עושה עמידת ידיים על שפת הבריכה, ובאצבע אחת
את משתיקה את המוניטור שתלוי בפינת החדר כמו איזה קישוט לסוכה,
ופתאום יש שקט. שקט כמו כשצוללים בבריכה, שקט אטום ומוחלט
וכחלחל, ועכשיו את רק עם המחשבות שלך, ואין חדשות, יש רק
ישנות. איך שהוא בא אלייך אחר הצהרים, ואמר שזהו זה, ואין לו
יותר כוח להיות המשענת שלך והאמא שלך והיועץ המקצועי שלך והחבר
שלך והמאהב שלך, ושהגיע הזמן שתלמדי להיות עצמאית, ושהגיע הזמן
שהוא יהיה חופשי, ושהוא עוזב, ושהוא לא מוכן לתת לזה עוד
צ'אנס, ונו כבר, די, תרגעי, מה את עושה כאן סצנות כמו איזו
היסטרית, ואולי כבר תפסיקי, די, גמרנו, אני לא חייב לסבול את
זה יותר, וזהו אני הולך.
ובתוך כל זה את שומעת פיתאום "פיפס, פיפס, פיפס, פיפס, פי


--פס!", וקול עמום כלשהוא, קול-שהוא, אומר "קול ישראל
מירושלים, שלום רב, השעה שמונה והרי החדשות מפי...", וזה הפה
שלך שזז, אבל זה לא הקול שלך, זה קול צרוד, ושבור, וחרוך,
ועצור, ועצוב, וצורם, והטכנאי מהעבר השני של שתי הזגוגיות משחק
בכפתורים שלו, כדי לנסות לשפר את הטון, את הצליל, את האיכות,
אבל לך זה נשמע אותו דבר, מתכתי ומגעיל ומעושה ונורא. והקול
קורא בחדגוניות את הידיעה על פרס, ואחר כך את הידיעה על
השטחים, ואת הידיעה על חגי עמיר, ואחר כך את הידיעה על
בוסניה...וכל אותו הזמן, משהו לא מוגדר בפנים צורח שוב ושוב,
"די! את מי זה מעניין בכלל? למה?", אבל הקול שלך לא מקשיב לו,
והוא ממשיך, וקורא את הידיעה על פאריס, ואת הידיעה על מכבי תל
אביב, ואת הטמפרטורות החזויות להלילה ולמחר, ו"זה סוף החדשות
מקול ישראל". ועכשיו דממה. המיקרופון נסגר, ופתאום אין לך קול.
ואת מנסה להשתעל, לדבר או לצרוח, אבל כל מה שיוצא הוא אין-קול.
כי עכשיו, הקול אבוד. איבדת את הכל. איבדת את הקול.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם תפרסמו ,
אני
אגלה לכם איך
אמא שלי הסכימה
שיקראו לי ככה



צפיחית בדבש


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/5/99 17:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דנה צימרמן

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה