בעיניים אדישות וורודות
שחררתי את כל החוטים
הרגשתי נעלמת
מאבדת את העולם הזה, שמונח לי על היד עם מגש של כסף
זהב לא קיים, כך היא אמרה
כיבתה את הסיגריה של סמסטר שנה שעברה
נזכרת בכל מה שעברה
ומתגעגעת להכל, אבל הוא לא מתגעגע בחזרה.
באמת שהשמיים לא כל כך עצובים
סיפרה שהיא מדממת עם עצמה, לא בגלל שהיא טיפשה, "העדפה מינית
חזקה" היא חשבה בקול רם,
ובא לי לצחוק כמו מטורפת, כמו מלפני בדיוק שלושה ימים, רק
שעכשיו הימים בודדים.
ישבנו שם לבד, עם הדיגריה של הסמסטר שנה שעברה, את הסיגריה
שהיא גנבה לאח שלה
בעיניים תומות ידעה לשיר שירים כל כך יפים ועצובים
אני בתוך תהום, מאזינה בשקדנות למילים, מהופנטת מכל מה שהיא
יודעת
מכל מה שהיא עושה, אומרת
כמו טיפשה בשולי הדרך
איזו נפש של מלחין
אך השאפתנות לא מתאימה למצב כיום.
זהב לא קיים, כך היא אמרה.
מדליקה עו דסיגריה מהמשחק האחרון של "סיגריה זונה"
שרה שירים לעבר, כאילו שסוגדת לו
אבל אני לא כועסת
עוד שאכטה אל תוך הלילה, אני והיא עדיין יחד.
16 שנות חיים תמות, פרועות, זנותיות
ואני והיא עדיין ביחד יושבות.
היא שרה, אני מקשיבה
היא מדליקה סיגריה, וכשניגמרת...אני אותה מכבה.
לימדה אותי המון ב16 שנים
לא לברוח,
להתקע ולהתמיד.
היא שרה אל העבר, בצלילים כל כך וורודים,
שרה לעבר, כאילו פתקחה במחאה לנגד העתיד.
חזקה כל כך אבל פוחדת
נסערת.
תמיד אמרתי לה לא לשיר כשיש ירח מלא.

בעיניים אדישות של אבק קסמים צהוב
שחררתי את כל החוטים
הרגשתי נעלמת
מאבדת את העולם הזה שמונח על כף ידי בטווח אפס
את החוטים היא מצצה, כמו את הסיגריה של סמסטר שנה שעברה
ולפתע כשמגיע לו הבוקר
העבר בעצם לא נראה כל כך רחוק...
אהובה שלי.