אני מפחדת. אני מפחדת ממך. אני מפחדת מהדבר הכי אמיתי שאי פעם
אמרת לי: "אני לא מרגיש, תביני".
לא, אני לא מבינה, הבנתי שאני לא מסוגלת להבין, תנסה אתה.
תנסה אתה להבין איך זה לאהוב מישהו שלא משתף אותך בדברים שבאמת
חשובים. תנסה אתה להבין איך זה לאהוב מישהו שמראה רגש אנושי
כלשהו רק כשהוא גומר. ותנסה אתה להבין איך זה לאהוב מישהו שלא
מסוגל להגיד לך אני אוהב אותך בחזרה בלי להרגיש מזויף. תנסה
אתה כי אני לא מסוגלת יותר.
הבנתי כשהמשכת להתנהג כרגיל אחרי השיחה הקשה שהיתה לנו שבוע
שעבר. הבנתי שבזמן השיחה כשאני ישבתי מולך עם צמרמורות ופחדים,
אתה רק ישבת על מולי ושאלת את השאלות הכי קשות בפנים הכי
אדישים. והבנתי שיש דברים שאתה לא מסוגל לדבר עליהם.
אבל למרות כל ההבנה אני מפחדת.
אני מפחדת שככה יהיה תמיד. אני מפחדת שאף פעם לא תיהיה מסוגל
לאהוב. ויותר מכל אני מפחדת שאני לא אהיה מסוגלת לעזוב אותך.
לכן אני יורדת על הברכיים שלי ומתחננת בפנייך, שתרגיש. שתרגיש
כאילו זה הדבר הכי אמיתי שאתה יכול לעשות. תאהב אותי כאילו זה
הדבר הכי טבעי שיש. והעיקר תרקוד. תרקוד כמו שלא רקדת מעולם.