עטו האדום צייר חריצים של דם על גופה. והדם נזל ומילא את ליבה
וראשה. הוא הכאיב לה בכל נימי נפשה. זב לו וצובע את גופה באדום
אש.
לו היה זה לפחות עט כחול, אז הייתה מתנחמת בכך שדמה דם מלוכה.
אך היה זה אדום רגיל למדי, כמו כל האדומים שראתה לפני כן. כמו
אלה שתראה אחר כך.
שלוליות של דם נקוו מסביבה, בין אצבעותיה, בכף ידה, מתחת
לציפורניים. אבל הוא המשיך לצייר, עושה בה כבשלו, כאילו הייתה
דף חלק ולבן, והוא האומן אשר צובע אותו. כאשר חודו של העט נגע
בעורה, והזיל עליה את הדיו האדום, צליל צורם היה נשמע, כמו
טלויזיה מקולקלת או כמו הרדיו ביום כיפור.
וכשהעט סיים לצבוע כל חלקה מעורה החשוף, הוא החל לצבוע מבנים.
לחרוץ את ליבה, את מוחה, את הלב והכליות. אט אט השתלט את
נשמתה. והיא - כבר לא התנגדה. הרגישה כאילו היא טובעת בנוזל
החמים, הסמיך, האדום. כאילו היא כולה הופכת לחלק ממנו. נמסה אט
אט ונעלמת בתוכו. היא הפסיקה להיאבק מרגישה את גופה הולך
ונעלם.
הולך ונגמר.