ביום חמישי לפני שבועיים נפרדתי מעידו. האמת היא שהוא נפרד
ממני. האמת היא שהוא זרק אותי.
אני אהבתי אותו. החיוך המתנצל שלו משולב עם התלתל שתמיד נפל
לו על העיניים ובכלל כל כולו. אהבתי אותו כל-כך.עכשיו כשאני
חושבת עליו כל מה שאני שומעת בראש זה הלוואי שימות הבן זונה.
ככה לא זורקים מישהי ובטח לא אותי ובטח שלא אחרי  שלוש שנים
ובטח שלא אחרי שנפגשנו בטעות כשנתקענו אחד בשני ברחוב. ככה לא
עושים.

ככה לא עושים למישהי כמוני שהייתה אתך כל כך הרבה זמן.
לא אומרים לה שהיא לא מבינה אותך ושהיא גם לא רוצה להבין,לא
אומרים לה שיש לך מישהי אחרת, לא אומרים לה קלישאות מפגרות כמו
זו לא את זה אני ובטח שלא אומרים לה "אני מצטער".
תצטער, תצטער באמת. תצטער כמה שאתה רוצה, אם אתה כל כך מצטער
אז אל תגידי לי ללכת.
מאז אותו יום אני כל יום ,בלי לחשוב, פותחת את הארץ ישר
במודעות האבל ומתחילה לחפש.
לחפש את עידו. אני יודעת שהוא עומד למות. אני מרגישה את זה
בקצות האצבעות, מגיע לו למות וזה מה שיקרה.

אני כבר רואה את זה בראש שלי. האופנוע המכוער שלו מתנגש באיזה
משאית ענק של מי עדן והוא עף את כל אילון דרום מעל הגדר ונוחת
בתוך הנחל. הקסדה שלו מתגלגלת לה על הכביש, עדה יחידה לאדם
שלפני שנייה היה חי ועכשיו הוא שוכב בתוך המים ושוקע לאיטו .
המישהי האחרת שלו גם הייתה על האופנוע אבל היא בסדר. היא תרוץ
בפאניקה לכביש ותרים את הקסדה שלו. יקח לה כמה זמן להבין שהוא
לא בתוכה ואז היא תרוץ לנחל ותסתכל בתוך ההשתקפות שלה במים,
בהתחלה היא לא תדע מה לעשות ואז היא תצרח בבעתה ותתחיל לרוץ
מסביב. אני יודעת שככה זה יקרה.

אני מטיפוסי הטלוויזיה והרדיו, אני כל הזמן שומעת או רואה אחד
מהם, גם בעבודה וגם בבית ופשוט מחכה. למה אני מחכה? אני לא
יודעת אולי לסוף, אולי להתחלה, אולי לאמצע, מתישהו משהו חייב
לקרות וזה יהיה הסימן שלי לצאת ולחוות את החיים. אחרי שעידו
עזב אותי חשבתי שזה הסימן שלי אבל עכשיו אני יודעת שאני צריכה
עוד לחכות.

היום ירדתי למטה אחרי שהשותפה שלי עזבה את הדירה. תכננתי לבלות
בוקר חמישי כיפי כזה, לשמוע יזהר אשדות, לחשוב עוד קצת על עידו
והמוות הנורא שלו וסתם להתפנן ולבזבז את הזמן. הפעלתי את
הסטריאו ויזהר התחיל לשיר, הרמתי את העיתון והתחלתי לדפדף בין
המודעות: לרות, אנו מצטערים על מות אמך. זאב היית אב של כולנו.
לאה אנו משתתפים בצערך על מות עינב בתך... עינב?! עינב חיים?!
זאת אני.

תמיד חשבתי שכשאני אמות אני ישר אדע כל מה שיש לדעת ואעלה לגן
עדן או לפחות אדע משהו חדש על החיים אבל... כלום. אני מתה, אין
לי מושג איך מתתי, אין לי מושג מתי איפה או למה ועד לפני כמה
דקות אפילו לא ידעתי שאני מתה.
זאת הרגשה מוזרה להיות מתה, לא ממש שונה מלהיות חיה אלא מין
הרגשה. הרגשה של פחד מעורב בציפייה ומין... מין שלמות שכזו
כאילו סגירת מעגל.

אני לא הייתי אימא תרזה בחיי אבל חוץ מפעם אחת כשגנבתי שרשרת
מקרביץ לא עשיתי מעשים ממש רעים. אני רוצה ללכת לגן-עדן, אני
חייבת ללכת לגן עדן אני לא ממש יודעת מה יש בגן עדן אבל תסמכו
עליי אני עוד אגלה. אולי אני עוד פה כי אלוהים מתלבט אם מגיע
לי לעלות לגן עדן או שכדאי לתקוע אותי בגיהנום וזהו.אני מאוד
מקווה שלא.

פתאום המחשבות שלי התחילו לצוף כמו סכר שנפרץ, הראש שלי
התפוצץ ממחשבות, הרגשתי כאילו הלב שלי קפץ למוח וירד לתחתונים,
כמו שמרגישים ברכבת הרים, נשמתי במהירות מסחררת והרגשתי את
הריאות שלי מתפוצצות מבפנים. נפלתי על הרצפה וניסיתי להרגיע את
עצמי בלי הצלחה מרובה.

אחרי בערך שעתיים של פאניקה בלתי נשלטת התחלתי להירגע, רסיסים
של דברים שקראתי בקשר למוות עלו לי לראש. פעם קראתי משהו
שמישהו כתב על שלבים של קבלה של המוות, משהו עם הכחשה
וקשקושים, אולי זה מה שאני עוברת? אולי אני בהכחשה? ניסיתי
להגיד לעצמי שאני מתה ושכדאי לי לקבל את זה כעובדה מוגמרת
ולהתחיל להתרגל לזה.
אף פעם לא הקשבתי לעצמי  מקודם, לא כשאמרתי לעצמי לא לזרוק על
עידו את הקומקום ההוא וגם לא כשאמרתי לעצמי להפסיק עם הטירוף
של בדיקת המודעות כל יום. אם לא הקשבתי לעצמי מקודם אז למה
להתחיל עכשיו? אני גם ככה כבר מתה.

הטלפון צלצל. שיצלצל אני גם ככה כנראה לא יכולה לענות וגם לא
ממש רוצה
"עינב, עינב תגידי שאת שם" ביקש הקול מהמשיבון, זה היה הקול של
מיכל השותפה שלי לדירה
"עינב, זה לא הגיוני, את לא מתה, אני יודעת שלא" היא בהכחשה
הרבה יותר ממני
"זה מגוחך..." שמעתי את הדמעות של ה"מגוחך" הזה
היא ניתקה בטח הלכה לבכות. טוב לדעת שהייתי חשובה לה.

פתאום הבנתי את הסיבה שבגללה אני עוד פה ,אני יכולה לראות מה
כולם חושבים עליי, לראות מה אנשים אומרים עליי עכשיו
כשנפטרתי.מה לעשות קודם? לאן ללכת? למי ללכת? לא ממש רציתי
לצאת החוצה ולראות את כל מה שבקרוב אני לא אראה אבל בכל זאת
יצאתי.
אף פעם לא הסתנוורתי ככה בחיים שלי זה היה כאילו השמש זרחה
הכי חזק שאפשר רק בשביל שאני אוכל להתגעגע להרגשה הזאת של שמש
על הפנים. היה יום כל-כך יפה, בטח היום הכי יפה שראיתי מזה
הרבה זמן. זה היה יום כזה עם רוח ושמש ואנשים יפים שמסתובבים
ברחובות וחנויות מעניינות ומלאות בענתיקות מסביב שלא היו שם
מקודם וענני כבשים ששוחים מסביב והכל היה מושלם ורציתי להיות
בחיים עוד פעם.

הלכתי ברחוב מתפעלת מהכל, פתאום חתול הרחוב המפוספס שישן
מאחורי פח הזבל שלי נראה לי כמו החתול הכי יפה בעולם. פחי
המחזור של בקבוקי הפלסטיק נראו לי כמו יצירות אומנות אפילו
משאית הזבל נראתה לי כמו כלי שהוצא ישר מתוך חלום. המשכתי
להסתובב בלי לזכור מה רציתי לעשות, מסתכלת לכל הכיוונים בבת
אחת ופתאום נתקעתי בעמוד חשמל.

המחשבה הראשונה שלי הייתה שאני מטומטמת לחלוטין, איזו מין אישה
נתקעת בעמודי חשמל באמצע הרחוב ונופלת ישר על התחת אבל אז שמתי
לב, זה לא עמוד חשמל בכלל. היה מאוד קל לחשוב שהוא עמוד חשמל,
גבוה, לבוש באפור ואני בלי המשקפיים שלי. אבל הוא לא היה עמוד
חשמל הוא היה איש. הוא הסתכל עליי מלמעלה, נתן לי יד, יד חמה
ומדהימה ביופייה ועזר לי לקום. הוא נראה כמו אמן או איזה אחד
שמדבר על פנג שוי וכו... הוא עמד לשאול אותי משהו אבל הקדמתי
אותו
"אתה מלאך?" שאלתי, זה לא נשמע לי אדיוטי באותו רגע
"באתי לשאול אותך את אותה שאלה" הוא ענה ברצינות מוחלטת
"אני לא מלאך, אני רק מתה" עניתי והשפלתי מבט
"מתה?" הוא שאל עם פרצוף מטמטם
"כן, מתה. מתה כמוך" עניתי בלי להבין מה הבעיה
"מתה, כמוני? נחמד, עוד לא ראיתי גישה כזאת לחיים" הוא אמר
בחיוך
"או למוות" הוספתי בלי לדעת למה אני מפלרטטת עם מישהו כשאני
ז"ל
"או למוות" הוא אמר והנהן
"את נראית לי קצת אבודה" הוא אמר בחיבה
"קצת, זו המעטה"
"לאן את רוצה להגיע?" הוא שאל
הצבעתי למעלה
"עד אז יש לך עוד זמן"
"באמת?" שאלתי בהתעניינות מלווה בצחוק קליל
"כן" הוא צחק וראיתי שיש לו גומות חן
" תראי אני קצת ממהר אבל אני רואה פה דיון מעניין ואולי קצת
יותר מזה, הנה" הוא אמר והושיט לי כרטיס ביקור.
"קוראים לי עופר קרליץ, אני צייר עולה בשמי ישראל, מקווה שתתני
צלצול" הוא חייך ורץ לו הרחק

הוא הבן-אדם הכי נחמד שפגשתי כבר הרבה זמן, אולי אנשים מתים
הופכים להיות נחמדים יותר. זרקתי את כרטיס הביקור, הוא היה
נחמד והכל אבל אנשים מתים שדומים לעמודי חשמל זה לא הסטייל שלי
ואחרי הכל הוא בטח התאבד או משהו וזה נראה לי ממש מגוחך לצאת
עם מישהו שיש לו נטיות לקפוץ מבניינים. הרגשתי הכי מבולבלת
שאפשר והחלטתי ללכת לבית של ההורים שלי, הוא רק בקצה העיר.

הבית של ההורים שלי נראה קצת כמו הבית של המכשפה מעמי ותמי,
הוא לא עשוי ממתקים אבל  הוא ורוד! ומאוד מתקתק בצורה שגורמת
לך לרצות להקיא. הטעם שלי ושל אימא שלי מאוד שונה, בבגדים,
בבתים, בצבעים ובכל מה שקשור למוות. היא מסוג אנשי הפנג שוי
האלה כמו העמוד חשמל ממקודם. אימא שלי אמרה לי פעם שכשמתים זה
כאילו נזרקים לפח מחזור, כל החלקים הרעים הולכים לפח וכל
החלקים הטובים הופכים למשהו חדש. אימא שלי גם אמרה לי פעם שהיא
יודעת שהמוות הוא פשוט קפיצה שאסור לפחד ממנה או להצטער עליה.

בחיים שלי לא ראיתי מישהי בוכה יותר. הסתכלתי מהחלון וראיתי
אותה, את אימא שלי יושבת בחדר הישן שלי, מחזיקה את הדובי שלי,
כמו בכל הסרטים המרגשים עד דמעות ופשוט בוכה. כבר הרבה זמן לא
דיברתי איתה, לא בכוונה פשוט לא יצא לי, זה נראה לי נורא מוזר
שלא דיברתי איתה כל כך הרבה זמן ועכשיו אני כבר לא יכולה.
נכנסתי לבית, הדלת הייתה פתוחה,  מיהרתי אליה וכשנכנסתי לחדר
שלי פשוט הסתכלתי עליה והרגשתי.

היא הסתכלה עלי, ישר עלי והתעלמה ממני לחלוטין, כאילו אני לא
שם, אולי היא פשוט לא יכולה לראות אותי, אחרי הכל אני מתה
.ניסיתי לדבר אליה אבל היא רק בכתה יותר ויותר, התקרבתי אליה
והיא הסתובבה ממני, הרגשתי כאילו אני מעציבה אותה יותר. אני לא
חושבת שראיתי את אימא שלי בוכה אי פעם לפני זה, אולי כשרבין
מת.משום מה ההשוואה ביני לבין רבין לא מצאה חן בעיניי אז יצאתי
משם במהירות והתחלתי לחזור הביתה, איכשהו הגעתי לבית של עידו.

הבית של עידו חייב להיות הבית הכי מכוער בתל אביב. אני לא סתם
אומרת את זה כי נפרדנו. אני אומרת את זה כי הבית שלו נראה כמו
אחרי שואה גרעינית פלוס כמה סקאדים בגג. עידו גר בקומה השלישית
. יכולתי לראות את כל פרחי הגרניום שנטענו שמה בשביל לעשות את
הבית שלו קצת יותר יפה. זה לא עזר, זה נשאר הבית הכי מכוער
ביקום.
היה לי רצון בלתי נשלט להיכנס פנימה אבל עצרתי את עצמי.
בהתחלה חשבתי שזה יהיה לי נורא משמעותי לדעת אם לעידו איכפת
שנפטרתי או לא אבל עכשיו כשאני חושבת על זה ממש לא היה איכפת
לי.

התרחקתי וראיתי אותו. הייתה איתו בלונדינית אחת מהסוג ששומעים
עליהן בבדיחות בפאבים. אחרי שהתגברתי על הקול הקטן הזה שצעק לי
ללכת ולחנוק אותו הקשבתי לקול הגדול יותר, לקול שלי והמשכתי
ללכת.

חזרתי הביתה וראיתי שאיכשהו היום כבר נגמר, אני לא יודעת איך.
השעה הייתה 22:00 ואני חשבתי שהדבר ההגיוני יהיה ללכת לישון
ולראות מה יקרה. לא ראיתי את מיכל בשום מקום אז הלכתי לחדר
שלי, התכסיתי בפוך מנוצות אווז אמיתיות והרגשתי כל-כך נעים,
פשוט להיות לבד בפוך שלי. נרדמתי מייד וביליתי לילה של שינה
טרופה וטובה. ישנתי והתעוררתי וישנתי והתעוררתי. היו לי מיליון
חלומות וכולם התערבבו אחד בשני ובמציאות.

חלמתי על עידו, הפעם הוא היה חי. הוא ישב בבית המכוער שלו ביחד
עם הבלונדינית שלו, חיבק אותה ראה טלוויזיה ושתה "נביעות" כי
מים מהברז יכולים להרוג אותך ואז הוא פתח עיתון. הוא ראה
שנפטרתי ולרגע אחד העיניים שלו נכבו אחר כך הוא הניח את העיתון
(מעריב) בחזרה על השידה והתכרבל עם הבלונדינית והבקבוק של
הנביעות וסיפר לה שהחברה שלו לשעבר נפטרה והיא חיבקה אותו חזק.
התעוררתי מלאה בזיעה, השעה הייתה שש בבוקר ואני הייתי מבוהלת
לחלוטין, רצתי למטבח במהירות.

פתאום, לא רציתי למות, רציתי לחיות, אני חייבת לחיות יש עוד כל
כך הרבה שלא עשיתי. בפעם הראשונה מאז שנפטרתי הרגשתי רע, רע
באמת, עכשיו אני מבינה למה נשארתי על כדור הארץ, נשארתי כדי
להבין מה אני מפסידה. הרגשתי את הגרון שלי נחנק ואת העיניים
שלי מתחממות, ישבתי ובכיתי בשקט, לא בכי כזה מצועצע פשוט בכי.
קמתי ובשקט הכנסתי את העיתון הביתה פתחתי אותו, ישר בעמוד של
מודעות האבל. עידו לא היה שם. אז המשכתי לקרוא וראיתי  את זה.


"מערכת הארץ מתנצלת על הבלבול מיום חמישי,
השם עינב חיים אינו שם הנפטרת כי אם עינבל חיים
                                                         
עמכם הסליחה"

אז אני לא מתה, מעניין. פתחתי את הסטריאו ויזהר המשיך לשיר...