כבר הרבה זמן אני חושבת על זה, ובאמת שהיו לי הרבה מאוד
עניינים חשובים על הפרק, אז קבעתי פגישה דחופה עם אלוהים.
שלחתי אליו פתק קטן ולשמחתי הוא הגיב מהר, בתגובתו הבנתי
ש"באופן מפתיע", הוא אינו עסוק במיוחד, והוא ישמח לפגוש אותי.
קבענו בבית קפה קטנטן באמסטרדם, בשעה חמש אחרי הצהרים.
"למה דווקא שם?!" אני שואלת.
"מקום נטרלי באמצע הדרך" הוא עונה לי.

הנה הגיע לו היום המיוחד... ואני הגעתי למקוום המפגש עם המון
ציפייה.
אלוהים, כרגיל, איחר!
פתאום הוא נכנס, לבוש בחליפה כהה וישנה שרק אלוהים (בעצם זה
הוא) יודע מאיפה הוא הוציא אותה, עם משקפי שמש גדולים - נראה
מגוחך ביותר.
סימנתי לו לבוא לכיווני, והוא התיישב מולי בספקנות.
"איזה מזל שבחרנו במקום הזה"  הוא אומר, "פה, אף אחד לא יזהה
אותי, אני תוהה אם מישהו מכיר אותי פה בכלל"
ותוך כדי רוכן לכיווני ושואל ולוחש, "נראה לך ששמעו עלי כבר
פה??!?!"
אני מניחה יד על הכתף שלו, ומרגיעה אותו,
"אתה לא מבין, "טיימס צאינג", אתה עברת למחלקת הפיות וחדי הקרן
- רק אם מאמינים בהם הם קיימים"
אלוהים הסתכל עלי במבט נוגה, ואפילו ראיתי טיפה ניגרת מעינו
הימנית. הוא לקח עוד שאכטה מהג'וינט השמן שגלגלתי לו וסינן
משהו כמו, " חומר טוב, מאיפה הבאת את זה, אני צריך לקפוץ לכאן
לעיתים יותר קרובות".
"באמת לא שמעו ממך בזמן האחרון, חוץ מכמה סימנים, כמו מלה"ע
השנייה, ואיזה התהפכות של טנק עם חיילים, אהה... והקטע עם אסון
המסוקים, שזה היה ממש הברקה, אני מוכרחה להודות".
"אסון המסוקים היה בהחלט תקלה טכנית, פדיחות של הצוות" הוא זרק
לעברי בנונשלאנטיות.
"אתה חייב להתחיל לעבוד ברצינות, אתה מתחיל לאבד אמינות, גם כל
הגימיק הזה עם הקיר הישן הזה, זה גם מתחיל לאבד מעצמו, וגם כל
העניין עם הפתקים האלה, נראה לי מגוחך לחלוטין, ממילא אין לך
זמן לקרוא את הכול, אה סתם לוקח על עצמך עוד עבודה מיותרת,
אנשים היום רוצים יותר!!!". הסברתי לו בסבלנות.
"השאלה היא, יותר מה?!" הוא שאל בחוסר אונים.
"אתה לא מבין, הם מעין חיה בהמית שאף פעם לא שבעה, יושבים כל
הזמן עם הפה פתוח כלפי מעלה, לדבר הבא שתזרוק להם, הם אפילו לא
בודקים  אם זה טוב להם, הם פשוט בולעים, בחרת לעצמך ג'וב חרא,
אין מה לעשות".
"תגידי, מה נראה לך?! שזה קל להיות אלוהים??!?!?!?!" הוא התרעם
למולי.
ואני המשכתי מבלי לשים לב, "אתה בהחלט עושה צחוק מעבודה, אני
כבר לא יודעת אם בני אדם זאת המצאה מזופתת שלך, או שאתה איזה
המצאה דבילית שלהם".
התחלתי לצחוק צחוק היסטרי, נראה לי שהגאנג'ה עלתה לי קצת לראש,
אבל מיד  נזכרתי עם מי אני נמצאת, ונרגעתי....

אלוהים בכה!

אני לא יודעת כמה פעמים יצא לכם לראות אחד כמו אלוהים בוכה,
אבל זה באמת דבר שובר, לא ידעתי איך להתנהג. הזמנתי לו עוד
בירה, ובאנג קטן לקינוח, שיצא מזה..ותוך כדי סיפרתי לו על כל
מיני פאשלות צבאיות מצחיקות ששמעתי ועוד כמה בדיחות שחורות...
אבל זה לא עזר במיוחד, אלוהים המשיך ליבב שם.

"תראי אותי פה" הוא אמר לאחר ששטף הדמעות נרגע מעט. "אני יושב
פה ובוכה עם באנגים ובירה, מי האמין שאני אגיע לזה, אני מתגעגע
לתקופה שבה לא הייתי כלום, אף אחד לא ציפה ממני כלום, בזמן
שקבוצה של שחורים מצפה שאני אחבק אותם ואשא אותם אלי, ובזמן
שאמהות מבקשות ממני שאני אחזיר להם את היקירים שלהם, בזמן שמן
הצד השני קבוצה אחרת של קיצוניים מטיחים בי האשמות של אחד
שמשחק בבובות עם חוטים וכשבא לו הוא עוזב את החוטים, כאילו שזה
תלוי בי... בזמן הזה, אני יושב שם לבד בשמיים  מתקפל כמו
תינוק, גם אני רוצה לפעמים לצפות  דברים מאנשים, מה איתם ?!?
עם החלאות הקטנו ת האלה, מה שאני לא אתן להם על מגש של כסף..
הם יתנהגו כמו בהמות".
בשלב זה זה אני נרתעתי לאחור לנוכח התנהגותו המאיימת של אלוקים
שנישמע כאחוז טרוף.
"כל אחד לא מסמן את הטריטוריה, לא שלו, אלא דווקא את זאת שלא
שלו. אבא שלא מזיין את הבת שלו כבר לא נחשב אבא, והאירוניה הכי
גדולה זה שמטומטמים שכמוכם חושבים שתוכלו לחיות פה במעין שלום
מדומה רק אם תרצחו פה אחד את השני...".
ובאומרו דברים אלה בזעם, הוא קם, ויצא בטריקת דלת בית הקפה.
רצתי אחריו החוצה לעצור בעדו, וכאשר נגעתי בכתפו ברכות, הוא
הסתובב אלי והחל לבכות, הוא בכה, ואני חיבקתי אותו.
"אני לא יכול יותר, אני עוזב!!!" הוא הסתובב והלך.

ואני, הבטתי באלהים, הולך  כפוף קומה, וחייכתי לעצמי על התרגיל
הנחמד שעשיתי לו וחזרתי לבאר.