"כשהייתי קטנה " ניסיתי להסביר לג'ו, באנגלית  במבטא ישראלי
כשרק פגשתי אותו , אז שהייתי שיכורה והוא היה הבארמן. ישבנו
בפאב יפיפה  שנראה לי מכושף,עם קירות אדומים . קירות  עם
ספיגות ספוג חומות עליהם ,לפי זכרוני ,ספיגות שיצרו גוונים
רומנטים- מזמינים .גוונים לא מוכרים,לא מוכרים  למרות שכבר חצי
תל אביב ניסתה לחקות את הקסם שלהם .אבל אף פאב בתל אביב לא
יכול לגנוב קסם של קיר אדום בפאב בלונדון . אולי זה כי זה חו"ל
והכול פסיכולוגי ,אולי זה בגלל שכשאתה בלונדון ואתה מסתובב כל
היום באפור ואז בערב אתה נכנס לפאב אדום  ,שום הרגשה תל אביבית
לא יכולה לחקות את האווירה הזאת של היופי, של ההקלה . "כשהייתי
קטנה , הייתי מתכתבת עם אחד שקראו לו צביקה" המשכתי להסביר
לג'ו  ומרוב שיכרון כבר נראה שלא איכפת לי מהמבטא הישראלי
שמחליק לי למילים  ומנסה לפגוע  ברושם  האנטיליגנציה  שאני
מנסה להשאיר על החתיך הזה הקרוי ג'ו ולומד פילוסופיה בקולג'
קרוב   . "מה שאנחנו היינו אומרים במכתבים האלה " הרמתי את
הסיגריה וכיווצתי את עיני "אף זוג בעולם עוד לא יגיד אחד לשני
" דפקתי על השולחן "לעולם !" הכרזתי חצי צוחקת חצי בוכה וג'ו
לעומת זאת צחק לגמריי מרמת השיכרון שלי . הבטתי בו צוחק  ואז
כיביתי את הסיגריה,קלטתי אותו מסתכל על האפר נמעך על גבי
החרסינה במבט מסוקרן ,למרות שלא דיברנו אותה שפה יכולתי לדעת
בדיוק מה הוא חושב עכשיו והרגשתי יפה . יכולתי לדעת שבשבילו
באותו הרגע אני הזרה הכי מושכת והכי מוחלטת שקיימת. ידעתי
שמעבר לאלכוהול המילים שלי היו מיסתוריות בשבילו ,מעניינות  .
אבל בכל זאת האופן בו כיביתי את הסיגריה שלי היה מוכר לחלוטין,
מוכר ופגיע וכמו מהווה הזמנה כמו שרק כיבוי סיגריה-אמיתי
ואוניברסלי  יכול להיות , ידעתי שהוא מתאהב בי , באותה עוצמה
אם לא יותר מהעוצמה שאני התאהבתי בו בחמש הדקות האחרונות .    
"מכתבים כחולים?" הוא שאל מגכח , ניסה לשמור עלי מחייכת
"לא"עניתי "אדומים" . "אדומים"הוא שאל והחל לשחק עם בדל
הסיגריה שלי במאפרה כאילו הבדל  הוא  שימלה ישנה של אהובה
נחשקת רחוקה. מיהרתי להסביר את עצמי "אדומים כמו חזקים ,
רומנטיים כאלה " הצלחתי לחשוב באותן שניות רק על צביקה . "כמו
שאדום צריך להיות כאב ואהבה"  צביקה שרף לי בזיכרון ,ג'ו מעך
את בדל הסיגריה שלי ביד כאילו שמע משהו שהיה קשה לו לשמוע .
"אני רוצה שתכתבי לי מכתבים " הוא אמר ובאותה שניה ידעתי ,
שהאיש הזה יהיה החתן שלי .

מאז לא הפסקנו לכתוב מכתבים , להשאיר אותם על שולחן פינת
האוכל כשהלכנו בבוקר לסידורים. ג'ו היה כותב לי פילוסופיה ואני
הייתי מעריצה אותו אני הייתי כותבת מכתבים פשוטים וג'ו היה
משתעמם. פה ושם פספסנו ויצרנו ערימות של מעטפות כאלה שרק עמדו
שם ושמרו עלינו ביחד כשהיינו רחוקים או רבים . המכתבים היו
שוכבים   על השולחן ומדברים איתי שאני מהלכת הלוך ושוב בחדר
כועסת על ג'ו  ששקוע בלימודים שלו ולא מתייחס אלי .  והמכתבים
היו מבקשים ממני לסלוח לו , או לפחות לקרוא אותם ולהיזכר למה
אני אוהבת אותו  .  בסופו של דבר  הם נקראו כולם. בהתחלה שרק
ישנתי אצל ג'ו מתוך "שיכרון" שלי ו"רחמים" שלו אז בבוקר מצאתי
את המכתב שג'ו השאיר לי עמוס בשאלות על אהבה, המכתב גרם לי
לחייך  . יום למחרת שמשום מה נשארתי לישון הוא היה עמוס בשאלות
על מין והמכתב גרם לי גרם לי לחייך ולבלוע רוק   . לכל המכתבים
הייתי מתחמקת וג'ו היה מתגרה . רק לאחרונה ג'ו כתב לי כתב לי
מכתב מוצף בשאלות על יהדות ועל סבתא ועל פחד וה"צביקה" שאת שמו
אמרתי ביום הראשון שהכרנו ,  ומוות . וכשהתחמקתי הרגשתי איך
ג'ו מתגרה אבל באמת  מתגרה , עד כדי כעס מתגרה ואני בהתחמקותי
הגוברת רק בלעתי רוק והשלכתי את המכתבים לתחתית הערימה .

למרות שהיה בריטי לג'ו היו פנים גרמניות . סבתא בוודאי ,
מסיבה כלשהי הייתה מתהפכת בקיברה או מהסיבה שהוא באמת יפה כל
כך כמו הנערים שהייתה רואה בפירסומות גרמניות שהייתה קטנה . או
מהסיבה שהפנים שלו בוודאי מזכירות פנים של לפחות נאצי אחד שהיא
ראתה בחייה . אבל לג'ו הו פנים יפות עיניים כחולות ושיער
בלונדיני אף ישר ודוקרני מבהיל בסימטריות שלו במיוחד ישראלים,
שבוודאי כבר למדו להרגיש חמים במקומות בהם האפים הם מעט גדולים
מידי מעט רחבים מידי אבל אף פעם לא מעט יהודיים מידי. צעדתי
בירושליים  מחפשת מזכרות להביא לו לכשאני אחזור ללונדון.      
צעדתי עם אמא בקינג ג'ורג' בדוכנים ממששות בדים וכדים ומדברות
על הפרקטיות שלהם . אמא הייתה שקטה , אחרי הארוחה בבית לפני
שבאנו  שמעתי אותה בוכה לאיזו חברה  בטלפון. עכשיו היא עזבה
אותי לבד כי הלכה לקנות  חמסה אני וויתרתי על החמסה ונשארתי
בדוכן של חולצות יפות שחורות  של להקות רוק ,חולצות שפשוט יראו
מדהים על הגוף של ג'ו   במטושטש מרחוק שמעתי נהמה מוזרה וצחוק
של ילדה קטנה התקדמתי קצת ואז לכד את עיניי מקור הנהמה , גרב
קטנה עצבנית ואדומה . זה היה תיאטרון בובות של ילדים באמצע
הרחוב . ונראה לי ממש מוזר בתור אחד כזה . הגרב הרגזנית שעני
הפלסטיק שלה היו מודבקות בחובבנות מדהימה עד שכמעט נפלו ,
התנפלה ללא כל צורה , באופן שקל מאוד לזהות שזו יד חבויה בתוך
הגרב  על חבורת גרביים לבנות אומללות  שגם הידיים שבתוכן לא
טרחו לעשות יותר מלקפל אצבעותיהן בכל פעם שקרבה הגרב האדומה .
בסוף המופע , כאשר כל הדמויות הלבנות שכבו להן בקצה ה"במה"
כמתות אמרה הגרב האדומה  בקול של אישה המנסה להישמע כמכשף רשע
"ובפעם הבאה ילדים כדאי לצחצח שיניים הא- הא- הא - הא - הא"
והאלימות בקולה הייתה מגוחכת כמו ההתנפלות של הגרב האדומה על
הגרביים הלבנות . הילדים הקטנים שצפו במסך , מוצצי סוכריות
ששיערם הבריק בשמש הירושלמית לא נראו מבודרים כלל , וכמו הקהל
האכזרי שילדים יכולים להיות הם קמו מהמקום ,בלי למחוא כפיים
ואולי אפילו העירו היערה רגזנית כגון"איזו הצגה מטומטמת" כוס
הפלסטיק השקופה הממתינה לשקלים שהונחה כחצי מטר לפני המסך
נוטרה ריקה כאשר האימהות המאושרות שהספיקו לקנות כדים ובדים
פרקטיים  לקחו את ילדיהם מהרחבה . הידיים המתוסכלות עזבו את
הגרביים והגרב האדומה איבדה את עין ימין שלה  התקרבתי אל הגרב
האדומה שנראתה חולה משאר הגרביים וניסיתי להחזיר לה את העין ,
כשלא הצלחתי שמתי שקל בכוס  באותו יום חזרתי הביתה והתחלתי
לכתוב לג'ו את המכתב שתמיד רצה שאכתוב  .

פתאום ג'ו היקר, פתאום היה לי חשק ענק לבקר את צביקה . צביקה
שגם הוא היה  גר בירושליים היה  החבר הראשון שלי ,הנשיקה
הראשונה  , ה "אני אוהב אותך" הראשון . אבל יותר משהוא אהב
אותי הוא אהב ללמוד תורה , הוא היה  לומד  עד שסבא שלו היה
מוצא אותו. כשצביקה היה בן 16 הוא היה קורא לסבא שלו
"האינקוויזיציה" כשצביקה היה בן 10 הוא סתם היה מפחד ממנו, אני
זוכרת את הריצה בסמטאות ירושלמיות מלאות שלוליות את ספר התנך
של צביקה שנפל פעם לשלולית והוא התעצבן כל כך.. צרח עלי על
שהפלתי אותו  ואני כל כך נעלבתי שרציתי לצרוח , שרציתי להרביץ
אבל לא לצביקה שאותו אהבתי כל כך , אלא לספר התנך שמאיים
הפילגש האהובה שהצילה עלי והשפריצה עלי מיי שלולית . אני זוכרת
אותנו מתפלחים לגן הילדים הישן שלנו וגונבים פירות מהעצים
נהינים מהסכנה שבהיתפסות וצביקה תמיד היה זה שפוחד , זה שמציע
ללכת הביתה ואני הייתי הגיבורה , אהבתי להיות הגיבורה זה היה
קל לי אז אולי בגלל שלא פחדתי מכלום עם צביקה אולי בגלל שפעם
קלטתי את הגננת מסתכלת עלי במין חיוך מבין ועושה עצמה כמתעלמת
. ו הכי אני זוכרת את סבא של צביקה. את סבא של צביקה  מושך את
צביקה באוזן כל הדרך חזרה מהסמטאות כל הדרך הרחק מה"דוסים"
שצביקה טען שהוא חבר שלהם כשזה היה קורה אני הייתי מתעצבנת
אפילו יותר ממנו , על הסבא הצולע השמן שהיה משפיל את צביקה
בהליכתו מושך באוזנו כל הדרך הביתה . אבל צביקה אמר שהוא סולח
לסבא שלו ושהוא אוהב אותו ושלסבא שלו היה קשה בשואה . היה לי
ולצביקה שלושה דברים משותפים : סבים בשואה , ההבטחה לעולם לא
לעזוב את ישראל וההסכמה ההדדית לא לשאול שאלות טיפשיות כמו אם
יש דבר כזה אלוהים   כי אז סתם רבים.  את השאלות שאלתי ללא
הפסקה   כעבור כמה שנים  . צביקה נעלם ואני עזבתי ללונדון.

הייתי מולך ג'ו בבית קפה , ראינו רשימת שינדלר בדי וי די ואז
הלכנו לשבת בבית קפה עם ההורים שלך הצחיק אותי שפה באנגליה זה
כאילו ההורים צריכים להרשים את המחותנים ,אמא שלך הייתה מקסימה
ומועילה הקניטה כל היום את אבא שלך כדי שיפסיק לספר את סיפורי
הצבא הנוראים שלו מהתקופה בה היה במודיעין הבריטי , אחרי
השיעול האופייני אבאשלךסוף סוף שתק  ואז השתורר שקט חזק מידי ,
אמא שלך טופפה את אצבעותיה על מפת התחרה ואבא שלך סרק את
היושבים בשולחן כמחפש נושא לשיחה "קראתי ספר שכתב יהודי על איך
זה להיות יהודי " הוא אמר , ואני חייכתי חיוך רחב ומזועזע  .
תקעת בו מבט עצבני , "ספר שמגדיר פילוסופית את מהות היהדות"
ניסה לתקן,  להתייחס אלי קצת פחות כאל  מוצג מוזיאוני , והוא
הזכיר לי אותך במכתבים הדרך בה אתה מנתח אהבה כמו בניתוח אכזרי
בלי הרדמה מימיי הביניים , כפי שאבא שלך הביט עלי כחלק מהדו"ח
הצבאי שלו  . אבל  המבט שלך נשאר קפוא באבא שלך , זועם . מבט
שלעולם לא יצליח כנראה להתגבר עליו למרות שהוא ניסה מהרגע
שגדלו לך זיפים . "קראתי את הספר " חייכתי "וההגדרה שלי ללהיות
יהודי שונה" אמרתי , למרות שלא קראתי וגם אין לי כוונה לקרוא
"כתבתי לך את זה במכתב אחד " אמרתי לך "ההגדרה שלי ללהיות
יהודית"  והבטת עלי במבט לא מאמין  ,  . ישבנו בבית קפה מאוד
אופייני ללונדון היוקרתית יותר עם המון המון מפות תחרה ממש ממש
המון מפות תחרה אבל שונות מהארץ.  עם לבן מלאכותי יותר, לכל
אורך החלון של בית הקפה מפת תחרה , על השולחן , מפות קטנות
מתחת לספלים והמפית שהתעקשה להיות גדולה מידי ולחדור לי לצלחת
הכול מפות תחרה  . אבא שלך שוב ניסה להעביר נושא , על פניו
ניכר ההרס העצמי של מבוגר שמנסה לתקשר עם בנו המתבגר "לסבתא
שלך .. היה לה מספר על היד?" הוא שאל ובמבטא האנגלי השאלה הזאת
נשמעה כמעט עליזה . פעם אמרתי לך שאני  נכדה לניצולת שואה ,
"אמיתית?" שאלת היום שצפינו ב"רשימת שינדלר" "אמיתית", עניתי .
עכשיו הסתכלת עליו במבט המחומם והעצבני ביותר מכל הערב ,
עצבנות מצחיקה כזאת כמו חתול ועכבר עצבנות שמנסה להסתיר את
הפילוסוף שבך שלמרות כעסך על חוסר הטאקט של אביך תמיד ניסית
לראות מה יהיו התשובות שלי על התחקורים המודיעינים הבלתי
פוסקים של אביך ,  מה יסביר את הזרות הניצחית שלי ,  חייכתי
והעברתי את הנושא לפוליטיקה דיברנו על כך שהישראלים בארץ באמת
לא בסדר במה שהם עושים לפליטים הפלשתינאים ..אני באמת לא רואה
מה הטעם להרוג 100 ילדים בגלל שפעם בחודש פיגוע של אוטבוס
מסוקל" ,אמרתי , ואתם הנהנתם בראשכם ואכלתם .

ניגבתי את פי עם מפית התחרה ואז חשתי צורך עז ללכת לשירותים ,
לא לחרבן, זה היה משהו אחר מהבטן עד לגרון . הלכתי לשירותים
והבטתי במראה , אז הרגשתי את זה במלואו לראשונה . לחיצות בגרון
כאילו משהו .. איזהשהוא גוש גדול עומד שם ומציק לי , ומאותה
שניה התחושה הזאת לא עזבה אותי ,  שהתיישבתי לשולחן עדיין
הרגשתי את זה מן נפיחות כזאתי שמשום מה רק הורגשה ולא נראתה .
"אולי זה החזיר" אני חושבת,  שמסמנת לך עם הרגל מתחת לשולחן
שאני רוצה ללכת הביתה ולעשות סקס . ההורים שלך באמת היו נורא
נחמדים , באמת שהם ניסו . , מרוב כאב גרון היו לי הזיות של
תחרה כל הדרך הביתה , " את בסדר מותק?" שאלת אותי באנגלית
במבטא הבריטי שלך . " האוטו נענע את הראש שלי מצד לצד " בסדר "
עניתי במבטא שהצלחתי לפתח בחצי שנה האחרונה שלי בלונדון ,  אני
יושבת לידך בכיסא שליד הנהג ובוהה ברמזורים האדומים על הרקע
האפור כמו כתמים אדומים מטושטשים על קוביות אפורות זה נראה לי
. וזה הזכיר לי את הילדה עם המעיל האדום ב"רשימת שינדלר" ,זאת
שבראיון שראיתי בערוץ הבידור שפילברג אמר עליה שהיא "בולטת
בגאווה "מייחדת את אי השייכות "  זאת שנשארה אדומה עד שקברו
אותה ,הפנים שלה זהרו חזק מול העיניים שלי , ... "טל!" אתה
צועק בצורה אנגליה כזאת שמעוותת את ההגהה של השם שלי לחלוטין
"את איתי או מה?" "אה.. כן , כן .. אני מצטערת" אמרתי , "הייתי
במקום אחר ... מה אמרת?" חייכת קצת במקום להתעצבן ואמרת "לא
חשוב מותק , לא חשוב , אם את באמת עד כדי כך עייפה נדבר על זה
אחר כך " אתה המשכת לחייך והרמזור התחלף לירוק .הראש שלי המשיך
להתנועע מצד לצד  הסתכלתי עליך , אתה כל כך יפה , בארץ אם היה
לי אחד כמוך בשכונה כל הבנות היו מדברות עליו , כל הבנות
ובוודאי כל הזקנות שיושבות ומנכרות על ספסלים , הן היו מתלהבות
מהכחול האמיתי של העיניים שלך , ולא משנה אם הן היו עירקיות
פולניות או רומניות הן היו מקנאות באף הסימטרי להחריד שלך.
ואני כבר רואה אותנו בדמיוני , חוזרים מסרט בערב בתל אביב או
ירושליים ושומעת ליחשושים טובים ורעים מקינאה שאנשים היו
אומרים על טל ועל החתן היפיפה הבריטי  עם המראה הגרמני שהיא
הצליחה להשיג "אז את לא רוצה ללכת לסנוקר?" שאלת , "מה? לא ,
לא , מותק אין לי ממש כוח" עניתי , מנותקת   .. "זה מה שניסיתי
לשאול אותך קודם .." אמרת , וכשראית את המבט הרציני והבוהה שעל
פני חייכת וליטפת את הלחי שלי קלות . ליטוף רך .


בבית שלך ברז הדוש הזרים זרם דל מאוד של מיים חמים במקלחת
רחבה , חיבקתי את העור שלך בשביל להגיע לעוד טיפה . הרמת את
הידיים שלי למרכז המקלחת, לראש הברז והתרחקת ממני , קצה
האצבעות שלי נגעו בברז והמיים החמים התפשטו מקצה האצבעות שלי
ומרכז הראש שלי כלפי מטה לכל שאר הגוף , כמו דמות ממזרקה .פסל
-הסתכלת עלי , ואני הרגשתי קצת יותר כמו גופה , בשניה שהיא
באמת מקבלת שלווה . המיים שטפו את פניי , את עיניי העצומות ,
את שפתיי , את החזה שלי , את אצבעות הרגליים שלי , ואתה
הסתובבת מסביבי במקלחת הרחבה כדי לראות איך המיים נשפכים עלי .
אחר כך עצרת במקום תפסת את ידיי  והתחלת לסובב אותי כמו בריקוד
.. "מה אתה עושה ?" צחקתי . וסובבת אותי יותר מהר ויותר מהר עד
שממש צחקתי והייתה לי סחרחורת , נפלתי עליך .
כשהיית גומר היה לך מבט מדהים , העיניים שלך  היו חצי פתוחות
וחצי סגורות שזה לא כל כך מדהים , בעצם זה המבט של הגבר גומר
האוניברסלי אבל בישראל המבט היה שונה , זה כאילו בישראל המבט
היה יותר פתוח מסגור וכאן הוא יותר סגור מפתוח , יותר שוקע ,
יותר נסחף עם רעש המיים החמים המבט שלך נראה כמו של משהו מפשיר
משהו יוצא מהתרדמת ,  השענת אותי על הקיר ובאיטיות נישקת אותי
, סיבנת את כל הגוף שלי .כשהמשכת מילים יפות באנגלית עברו לי
בכל הגוף , עם כל נשיקה , מילים יפות של אופרות סבון ,של
קומדיות מאושרות , מילים שגם שהייתי קטנה ולא הבנתי את משמעותן
הבנתי שהן יפות ,  מילים שלעולם לא יכולתי להבין את קיומו של
סקס בלעדיהן .דבר שתמיד ידעתי הוא שסקס לא קיים בלי מילים יפות
באנגלית.

יצאתי מהמקלחת בחלוק מגבת גם אתה עברת בחלוק מגבת ונישקת אותי
בצאוואר "יפה" אמרת בעיברית במבטא אנגלי וסובבת אותי למראה.
התקרבתי למראה מעט ושאפתי עמוקות.   הפעם נראה לי שכבר אפשר
לראות את הנפיחות או שזה רק אני ,רואה כתם אדום מטפס לי במורד
הגרון. . בלעתי רוק , אני לא מרגישה טוב , נראה לי שאני רוצה
לישון . שכבתי במיטה הלבנה , בוהה בציפוי התחרה של שמיכת הפוך
, שוב , יותר מידי תחרה תחרה על הציפית תחרה על השמיכה , על
הסדין . יותר מידי תחרה עם טעם שמתחיל להרגיש כמו יותר מידי
אנגליה . הסתובבתי לצד השני . הנה הפרצוף שלך שם . "הי" חיכתי
וחיבקתי אותך , חטפתי חשק עצום להתכרבלויות קיטשיות . " ג'ו"
אמרתי , " תגיד " עשיתי פרצוף של ילדה בת 3 , "למה אתה אוהב
אותי?" אתה חייכת ושוב ליטפת את הלחי שלי ליטוף רך אף יותר.
"את רואה את לונדון ? " שאלת .. "את רואה את השמיים והמדרכה
והביניינים בלונדון?" .." אין הבדל - הם כולם אפורים " ..
"ואת" חייכת ובאמת ראיתי ניצוץ בעיניים שלך . "את שושנה אדומה
בעולם האפור שלי " הניצוץ שלך נראה קצת יותר עצוב , נישקתי
אותך , זה בילתי אפשרי לא לנשק אותך עכשיו . הסתובבתי לצד השני
, וחזרתי לבההות בתחרה שנראתה מטושטשת יותר ומטושטשת יותר מרגע
לרגע.

אתה ישן ומסתובב לצד השני , שקט לילה לונדון התפשט, הו לונדון
,לונדון מהממת  ללונדון יש אורות בלילה , יש  רחובות עמוסים
בבני נוער וסיגריות ברעש המשגע שהם משמיעים בריקודם ובקסם של
השקט שנשאר כשהם הולכים , כשזה רק אני , ריח של גשם וסנאים .
אבל היופי הזה נהיה לפתע חיוור , חיוור כמו התחרה הארורה כמו
שהתחלתי להרגיש שצבע העור שלי נהיה חיוור מרושע כזה לא מספיק
בהיר בשביל להראות טהור לא מספיק כהה בשביל להראות בריא ,
חיוורון אפור כזה, חשתי בחילה , ניסיתי להעיר אותך אבל אתה לא
מתעורר.

שקט . ברחשים קלים גוש מהגרון שלי החל לזחול החוצה בהיסוס ,סוף
סוף בשקט שקט - גוש קטן ואדום לא כמו הגרב מהמופע ,לא כמו חזיר
לא טוב שאכלתי , כמו נחש וותיק שתמיד היה שם . ראיתי אותו זוחל
שם מהוסס , איך כל התחרה הבריטית הזאת גורמת לו להרגיש לא בנוח
הוא חלף ליד הטלפון ומרחוק - נדמה לי יכולתי לשמוע את אמא בוכה
לאחותה ביום שחזרתי לארץ לביקור , על כך שאני הולכת להינשא ללא
יהודי . הגוש זחל ליד דובי ישן שלך שהיה כתוב עליו משהו
באנגלית שלא הצלחתי לקרוא ואז שמעתי  את הגננת שלי בוכה זאת
שבגיל מאוחר יותר וויתרה לי ולצביקה  על גניבת פירות מהשיחים
והעצים  מהגן הדתי שבו הייתי , שהייתי רואה בוכה כל יום השואה
בזמן שהיא גזרה פרסים ליום העצמעות שלמחרת , ורק אני הצלחתי
לראות אותה מהפינה בה עמדתי כי שלחו אותי כי צחקתי בזמן
הצפירה, כמו שהייתי עושה המון  . הגוש הפיל את ספר התנך
מהשולחן על הריצפה . ועם נפילתו הריצפה התרטבה , לא ידעתי אם
זה דם או סתם אדום בגלל הגוש אבל יכולתי לחוש את זעמו של צביקה
, כצעקה גבוהה שיוצאת מתוך הגוש - יצור שזחל לי מהגרון .

חשתי שלווה, הקלה , ידעתי שהכול חלום ידעתי שזה בוודאי חלום .
פסיכולוגי, טקס קטן שהנפש שלי הייתה צריכה לעשות לפני שהיא
תעזוב את ישראל לחלוטין הגוש כבר יצא ואיתו התחושה הנוראית הוא
מטייל לו בחדר ואני עוצמת עיני מצפה שהוא יעלם עד הבוקר מתחילה
לשמוע כיצד הוא נבלע בגרון אחר .


ואז פתחתי את העיניים וראיתי אותה - שם. הילדה עם המעיל האדום-
בעיניים פקוחות מידי בעיר אפורה מידי , פותחת את הפה ומעבירה
לי את הגוש האדום בחזרה לגרון , מהפה שלה אל הפה שלי כמו
הנשיקה הכי אמיתית שאי פעם הייתה לי , שאבתי את האדום מהדמות
של סרט של שפילברג . ראיתי את ההקלה בעיניים שלה כשהיא הפכה
אפורה כמו העיר , לא צריכה לסבול את האדום היהודי הזה יותר על
המעיל שלה יותר . שוקעת בשלווה לאויר

. "טל!" צעקת שקפצתי מתוך החלום . "את בסדר? " ואני מתקשה
לנשום , הגוש האדום . הציק לי בנשימה . והעיניים שלי הפכו
אדומות איתו . " זה רק חלום!" חיבקת אותי "זה רק חלום " אמרת
בקולך הרגוע וליטפת את שערותי .." חלום בהקיץ " , " המשכת נבוך
מהזיעה שלי . "זה לא חלום !" צעקתי כשעיני מטפטפות . ואתה
מופתע "יש לי משהו בגרון ג'ו" אמרתי "יש לי גוש אדום בגרון"

!!... אני יהודיה!" קמתי מהמיטה רועדת לגמריי רצה במהירות
מהחדר שלך ששובלי וילונות של תחרה נראה שמנסים לחנוק אותי .
"טל!" "טל!" מה את עושה! " " where the fuck are you going
צעקת , ונשארת שם בהלם ממני . נהגתי בלי רישיון לנהוג בצד הלא
נכון של הנהג לעבר שדה התעופה . הדרך הבהבה לי ברמזורים
והמשכתי ליסוע , עליתי על המטוס . יש לי גוש בגרון שמציק לי "
הסברתי לקופאית " שאיימה לקרוא לאבטחה אם אני לא ארגע , בסוף
השגתי כרטיס , ניסיתי להקיא לתוך שקית ההקאה , אבל הגוש אחז בי
ולא הפסיק לאכול את הסביבה של הלב , שעות של שינה , בחלומות על
תחרה העבירו לי את הטיסה , עליך ג'ו בתוך עולם אפור סימפטי
בתוך עולם אפור סימפטי של פילוסופיה מהולה באלכוהול שהיית מוזג
כל יום , של הבינינים האפורים בלונדון של המשפט שאמרת לי ביום
שנפגשנו כשלקחת אותי לדירה שלך ,אתה היית שיכור ואני העמדתי
פנים כאילו אני עדיין שיכורה  "אני רוצה לדמם רק בשביל לדעת
שאני חי " ואני עניתי " אני רוצה לדמם למוות"  . "היא מזיעה
לגמריי " אמרו אנשים מסביב .. " גברת את בסדר? " שאלה איזו
דיילת . והילדה עם המעיל האדום חייכה אליה והסבירה לה שעוד מעט
הכול בסדר

יש לי גוש אדום בגרון, יש לי גרב אדומה בגרון ,  יש לי גוש
אשמה בגרון , "ד"ק" צועקת דיילת "היא מתלוננת שכואב לה
הגרון!!!"  הנחיתה עוד רחוקה ואני לא מצליחה לנשום , עוצמת את
העיניים ואז בסדר, הכול בסדר  . אור גדול . פעימות הלב נרגעות.
אנחנו בישראל.. "אנחנו בישראל גברת" אמרה הדיילת בחיוך גדול
ופנים יפיפיות .. אור גדול של ישראל של שמש של ישראל האיר אותי
, צעדתי החוצה מהמטוס , הייתי האחרונה שיוצאת הגוש קצת נרגע
בגרון ידעתי שהוא מרגיש כבר הרבה יותר נוח .. "אני הולכת לאמא
" חשבתי "אני הולכת הביתה" ואותה מנגינת שירה של יום העצמעות
מהגן התנגנה לי בראש ואותה דימעה שמחה שהייתה לגננת שלי ,
דימעה שהרוויחה ביושר כפיצוי על דמעות שזלגו לה בזמן שגזרה
הפתעות ביום השואה , זלגה לי מהעין

קמת משינה , עדיין לא קלטת שאני לא שם ,פעם ראשונה , הבטת
שונה על כמות התחרה שבחדר , משהו בה, האבק או משהו  גרם לך
להישתעל . החלטת שאתה חייב למצוא את המכתב הזה שכתבתי לך עם
ההגדרה ל "להיות יהודי" .

עליתי על האוטבוס בדרך הביתה . רגועה . הגוש הלך והתרכך הרגיש
נוח ונוח יותר עם עוד מראות של יהודים , עם עוד מראות של אפים
מושלמים באי הסימטריות שלהם  . שילמתי כסף לנהג .

פתחת את המעטפה של המכתב הישן ההוא שישב באמצע הערימה בפינת
האוכל  .

בום .

היה פיגוע על האוטבוס הזה , אחד שלא סוקל . "ההגדרה ללהיות
יהודי ג'ו היקר " כתבתי " היא לאהוב רגשי אשם , זה טוב
ליהודים"



רגשי אשם זה טוב ליהודים , האשם שצביקה הרגיש שבוע לפני שמת  6
שנים אחרי שסבא
שלו נפטר, האשמה של התנ"ך שנפל של הפנים הגרמניות של ג'ו
והאופן שאני גאה בהם . האשמה שאף אחד לא היה שם לב לילדה עם
המעיל האדום עם היא הייתה אפורה כמו שאר העולם . אסור לנו
להיות אפורים , אסור לנו להיות אפורים לעולם .

 
סגרת את המכתב . הפעם הבי בי סי החליטו לסקר את האירוע, פיגוע
מחבל על אוטבוס , ושם ראית אותי . משוחררת לחלוטין מהגוש הנורא
,מתייחדת עם הילדה במעיל האדום בעולמינו הנפלא וחסר הצבע ,
ראית אותי בצורתי האמיתית. ככתם דם על כביש אפור