יומיים ימים ישבתי מול הקיר, מבלי שום מחשבה. אין הרבה לעשות
חשבתי ולכן, ידעתי שכבר די הכול אבוד בשביל אחד כמוני.
זה לא שאני דפוק או משהו, פשוט דבר גורר דבר בחיים.
והיינה אני עכשיו, כאן לבד, ולבד זה קשה... ויותר מקשה עכשיו
זו ההחלטה, לאיזה צד אני נופל עכשיו.

לתוך החור אני מביט, חושב פעמים רבות על המעשה הנורא שאני הולך
לעשות וכמה אין תכלית בחיים הארורים, שבסה"כ הביאו עלי כאבים,
כאבים עזים מידי כדי להתמודד איתם כאבים של אובדן, ושל צער,
וזיכרונות של ימים שטופי שמש, ילדות שמחה, ילד מחוסר באהבה,
ולמה הם נתנו לי יותר והיא בסה"כ כל כך מעט. אני חושב על זה
שנית היא לא שווה את הכאב, אבל היא סף האכזבה. היא המכסה שאותו
נמאס למלא כל הזמן מחדש ולחוות את אותם הדברים, כאב נעורים זהו
כאב נעורים. ולחור ההוא אני רוצה לנוח איתו, להיות דומם כשממה
חסר חיים כאהבה. כן מחשבות וזיכרונות רצו בראשי והינה זה בא
אלי, הזיכרון שלי :

חשבתי אז שהכול פתוח, מן ילד שכזה, שובב מדי פעם, לא האמנתי
בהרבה דברים, סיגריות אלכוהול ובנות.
למרות שלא הייתי דוגמן, או אפילו לא קרוב לאחד שנראה בסדר אבל
היו לי את רגעי התהילה שלי.
למרות שאהבתי את החיים ועל החיים תמיד דיברתי, לא הבנתי את
המשמעות של אותו דבר שתמיד אליו דיברתי. ואולי אלו שלוקחים את
החיים הם מצילים אותנו מדרך ארוכה, אולי הם מן שטנים קטנים
שמבאים אותך, סתם אל הדרך האחרונה ומשם לגיהינום ואז לפגוש את
השטן. חשבתי כך וזה היה נראה לי מדליק, שנים של נער מבולבל,
מתקליטים של להקות רוק ישנות עם ציורים של החיים מתחת לאדמה
ומעבר .
פעם אחת, אני פגשתי אותה שוב מסתורית ועדינה, ועניה שחורות
ועדיין מדהימות שערה דווקא קצר וקצת שחרחר, שפתיים אדומות של
אישה מבוגרת אבל היא, נערה מתבגרת.
אני,   עדיין לא בטוח אם היא זוכרת, שיכורה הייתה וקצת
מטושטשת, אבל היא נתנה לי את הנשיקה הראשונה.
עלי שכנה האהבה, לא ידעתי שזה יכול לפגוע כל כך, הרגש שבלב,
חזק מכל דבר. ריק ומלא, רעב ויובש. הגוף רועד כמו נרקומן שרוצה
עוד מנה כדי לתת לגוף את מה שהוא הכי צריך.  אהבה. ותאהב את
עצמך, את זה למדתי לראשונה, אבל עצמך לפעמים לא יכול לספק לך
את כל הדרישות הכוללת של החיים. זה טבעי  להיות שרוי בכאבים.
אבל ילד תמים ועליו גדול העולם הייתי, ועדיין אני כך.

עוד מחשבה הצטרפה לקודמת לה.

שירה בראשי, אוי למה אין לי דף ועט אלו הזמנים הכי טובים בשביל
שירה אותי יזכרו כמשורר של המאה, עשור וגם אם יפרסמו בעיתון זה
יהיה אחלה. אבל הם בטח יכתבו שהייתי מבולבל בגלל אהבה שלא
העלתה הצלחה ולכן ילד התנסה בחוויה חדשה, הוא ירה לעצמו ב.ואז
הוא כבר בגדר של היה.

תמונות הם מילים, בעצמים ועצמים הם הנביאים של הבפנים, הבפנים
הוא מה שיש בתוך תוכה. ואתה, ריק מכל הבנה.
תמונות בראשי הן היו:
עדי יושבת על הספה, רגל קדימה ורגל אחורה. נשענת על המשענת
ומזמינה, אותי למן שיחה עם גישה חדשה.
הראש שלי כואב מלחשוב, ועל פני הצטיירו, משפטים שלמים של
תשוקה, שרים כבר נכתבו והיא אותם שרה.
לא יותר ממבטים זרקה אלי, ולא אף גם היא זזה. אני דיברתי על
החיים ועל משמעותם הקלה, והיא בכנות הקשיבה. לדעת בה רציתי,
וסתם תאמת דיברתי, לא ידעתי מה יוצא מהפה שלי ולא ידעתי למה
היא בכלל נמצאת איתי, אולי היא סתם בודדה עכשיו ובעוד חצי שנה
כאשר היא תמצא משהו היא כבר לא תתקשר כל שעה, כאשר משתעממת או
סתם כאשר היא לא לומדת. ואני יודע את כל זה.
הכול בתמונה אחת של אותה ישיבה, עושה את עצמה קשובה לשיחה. אבל
היא לא משחק היא משחקת, ואני חושב שהיא בי מאוהבת.

דמעות בגרוני, כאב וצערי.

על חלום ההוא חשבתי:
היו לי כמה חלומות משונים עליה, עדי נמצאת אצלי בבית. בתוך
חדרי, עומדת ומחכה לי. ואז ניגשתי אליה בכל חולשתי ואת גופה
כבשתי והתנשקנו. נגעלתי כי, עדי לא יודעת לנשק, נבהלתי שעכשיו
נפלתי על אחת שפשוט כנראה שלפעול עם השפתיים וקצת עם השניים
אינה יכולה ובטח בזה היא לא טובה. אבל נשקתי אותה בחזרה.
בכל לבי אהבתי אותה.
ואז בחלום השני, שהיה אחרי כמה שבועות.
עדי ואני הולכים ברחוב, וחשוך עד מאוד. ועדי נתקלת באבן והיא
נופלת. על דשא של איזה חצר אחורית של בית של השכנים, לא השכנים
הקרובים אלא אלו שקצת יותר רחוקים. וחושך לקוח אותנו לבדידות
שברחוב אין אנשים, בבתים אין הם חיים. ריקה השכונה מבני אדם,
ורק עדי ואני, ואז נפלתי עליה והיא מתחממת ואני בטח שעליה,
ובחזה המוצק שלה נגעתי,  ואת שלה היא ידעה דרך טבע, את מקומה
היא גיששה. ו סקס פרוע לאור הירח, ריח הבוסתן ושיח הדבש.
בתנוחות הנוחות לכל אהבה, ארוטיקה בשלמותה נערה ונער בשיא
הפריחה.

מלא הרגשתי, אדם שלם.

חלום שלישי, גם בו נזכרתי ששתינו בים הולכים, כרוח האוהבים.
ומצלמה שאיתי תמיד אותה אני מחזיק ומצלם אותה, בפילים שחור
לבן, תמונות של שובבות וחופשיות בים, וכל הגלים לאופק אותנו
לוקחים.
רציתי מאוד והתעוררתי:
כאשר התקשרתי אליה, לשאול אם היא רוצה להיפגש. עסוקה היא מדי
בשביל לראות אותי. אז ישבתי סתם לרוחי, בדיכאון שלא הייתי מאז
ההיא שנתנה לי נשיקה והלכה. אז עדי נתנה לי אהבה ולא ידעה. גם
להגיד לה עד מאוד רציתי, היא ידעה. אין לי ספק אבל אני מניח
שהיא התעלמה. אבל מאהבה שכזאת אני לא יכול להתעלם, ועכשיו אני
כאן זוכר.ואין על שום דבר להצטער. מה שהיא ידעה זה שלהיות
ידידה, ואני ידעתי שהיא קצת יותר מאהובה.

הרוח נשפה, והחלטתי את החלטה.

אבל זה לא משנה, את המצב,  שהיא לא ידעה.