ראיתי אותו בפעם הראשונה בחיי בבית קפה סמוך לביתי. הוא ישב
שולחן אחד לידי, לבד אם פרצוף אומלל כאילו אין לו אף אחד בא
בעולם. ואני, אני הייתי בבית קפה עם בעלי, זה שאני חייה איתו
כבר 8 שנים. ההרגל שלי.
הוא העייף בי מבט, חייכתי אליו. ההבעה בפרצוף שלו השתנתה, הוא
ניראה שמח יותר.הרגשתי טוב אם זה. הבטנו זה בזו זמן רב. הייתה
לנו מאין שיחה, הבנו אחד את השני רק לפי הבעת הפנים. כשהסתכלתי
לו עמוק לתוך העינים ראיתי שהוא לבד. ושהוא צריך מישהו לידו.
וכשהו הסתכל לי בעיינם הוא הבין שאני בודדה. לא מהמובן של לבד.
במובן שנמאס ממהרגל, מבעלי. שאני צריכה חידושים.
בעלי לא היה לידי בזמן שאני וההוא דיברנו יותר נכון הסתכלנו.
הוא היה בשירותים. אחרי 10 דקות הוא חזר. אני הורדתי את הטבעת
נישואים והלכתי מהמקום. הסתכלתי שוב על השולחן של ההוא. הוא
חייך אלי, ונעלם.