משה ואני היינו היחידם בהלוויה. אף אחד אחר לא בא. אף אחד לא
אהב את מריה היא הייתה יוצאת דופן "פריקית" ככה אנשים קראו
לה.ואני ומשה היינו החברים היחידים שהיו לה. היא הייתה בודדה,
לא חברתית לכולם. בהתחלה היא בכלל לא רצתה שאני ומשה נהיה
חברים שלה. היא כל הזמן צעקה וקיללה שהיא לא אוהבת אנשים מהסוג
שלנו. אבל אנחנו לא עזבנו אותה. כל פעם היינו באים אליה בהפסקה
שואלים לשלומה מזמינים אותה לבוא איתנו לסרט או סתם להיפגש.
היא בהתחלה סירבה. אפילו לפני ששאלנו אותה היא אמרה "לא". אבל
בסוף היא הבינה שלא נעזוב אותה בשקט עד שלא נכיר אותה טוב אז
היא התחילה להיות נחמדה, לדבר איתנו ולהיפגש. ואז הפכנו לחברים
הכי טובים. כשהשכבה הבינה שמשה ואני חברים של מריה הם החרימו
אותנו, לא דיברו איתנו. קראו לנו "פריקים" חשבו שאנח נמכת
השטן. אבל הם טעו. הם לא הכירו את מריה ואת האישיות שלה. היא
הייתה בן אדם טוב, בן אדם מופלא. החיים של מריה היא מאוד קשים.
אף אחד לא ידע מזה חוץ ממני וממשה. ההורים שלה נהרגו בתאונת
דרכים. ואח שלה גידל אותה. עד שהוא חלה בסרטן. ואז הכל התהפך,
היא הייתה צריכה לטפל בו. והיא גם תלמידה מצטיינת. אני ממש לא
מבינה איך היא יכלה להיות כזאתי מושלמת. כאילו קרו לה כל כך
הרבה דברים בחיים והיא לקחה הכל באיזי, שזה לא כזה BIG DIL
ושיש דברים יותר גרועים. הערכתי אותה על זה.

אני ומשה התיישבנו ליד הקבר של. משה היה על סף בכי, ואני
בכיתי. אהבתי אותה כל כך. היא היחידה שהבינה אותי. החברה הכי
טובה שלי. משה גם לקח את זה קשה. הוא אהב אותה. לא אהבת ידידות
אהבה אמיתי. והוא לא אמר לה את זה. הוא כל כך הצטער שלא אמר לה
את זה. הוא אפילו מאשים את עצמו במותה. הוא חשב שאם הוא היה
אומר לה, זה היה משמח אותה ואז היא לא הייתה מתה. בכל השנתיים
האלו שהיינו חברים שלהאף פעם לא ראינו אותה מדוכאת. היא נראתה
בסדר. חייה אם מה שקיבלה. אני זוכרת שפעם כשהייתי אצלה, יצאנו
החוצה לחצר שלה. חיכינו למשה. היא שכבה על הדשא. ניראתה כל כך
יפה.התיישבתי לידה. אמרתי לה שזה לא פייר שהיא כל כך יפה ושאני
סתם פשוטה, ושזה לא פייר שמשה אוהב אותה ולא אותי. אני אהבתי
את משה לא אהבה ידידותית,אהבה אמיתית. אבל לא אמרתי לו את זה.
מריה התיישבה. התסכלתי עליה. ראיתי דמעות זולגות לה, וכל
האיפור השחור שלה נמרח. "למה את בוכה?" "אח שלי חולה."
זה היה היום שבו היא סיפרה לי שאח שלה חלה בסרטן. זה הפעם
הראשונה שראיתי אותה עצובה. חיבקתי אותה. אמרתי לה שהכל יהיה
בסדר ושאין לה מה לדאוג. היא חייכה אלי ונרגעה. וחזרה להיות
עצמה. לא לקחתי ברצינות את כל הקטע הזה שהיא בכתה לי. אולי
הייתי צריכה.

משה הלך לשטוף את הפנים שלו בברז שהיה ליד הקבר שלה. אני
המשכתי לבכות.
משה- מה אני יעשה, איך אני אחייה אם עצמי? הייתי צריך להיות שם
בישבילה. להראות לה שיש מישהו שאוהב אותה.
אני- לא משה. באמת אל תחשוב שזה ביגללך. שנינו היינו שם
בישבילה. והיא כנראה הייתה עדיין בודדה והיה לה קשם אם כל מה
שקרה לה.
לקחתי לו את היד והחזקתי אותה. הוא שם את הראש שלו על הרגליים
שלי והתחיל לבכות, ואמר שהוא אוהב אותה.
"משה, אח שלה היה חולה ההורים שלה מתו ואנחנו החברים היחידים
שלה. ברור שהיא סבלה. היו לה חיים נורא קשים. כנראה היה לה קשה
מידי. אז היא התאבדה. ואנחנו תמיד נזכור אותה ונאהב אותה
ונתאבל אליה. אבל היא איננה. תסתכל עלי משה. היא כבר לא כאן.
ולא משנה מה נגיד היא לא תחזור. היא מתה.
ומשה בבקשה אל תעזוב אותי. אני צריכה אותך. אתה היחיד שנשאר
לי. ואני אוהבת אותך."
משה הסתכל עלי. דמעה אחרונה זלגה לו לעבר הפה. הרמתי את ידי
וניגבתי לו אותה, את הדמעה. הוא לקח לי את היד. התנשקנו.