הדמעות מכתימות את הדף. הדיו נוזל והמילים מטושטשות. אני שוב
יושבת מול השולחן. המנורה הקטנה עושה כל שהיא יכולה לגרש את
החושך. אבל נראה כי החושך האמיתי נמצא אצלי בנשמה. והמילים
זורמות מהעט, ללא מחשבה...

הבדידות שבה לעטוף אותי. בדידות וחושך. כאב ודמעות. נראה כי
הללו הם זוגות שאינם נפרדים. אתה מרחיק אותי, ואני לא מבינה.
לא שואלת כי אני מפחדת מהתשובה. האומץ שלי עזב אותי. אני באה
אלייך חסרת הגנות. בלי מסכות. בלי מילים. הלב שלי מדמם פנימה.
קרירות עוטפת אותי, ואתה לא מבין.
אתה מנתק אותי מחייך. תמיד עם עוד אדם כשאתה איתי. ואני תוהה
בלבי פנימה. מה עשיתי? האם נפתחתי יותר מידי? האם טעיתי כשנתתי
לעצמי לאהוב? מהו רצונך ממני? כי אבדו לי כל התשובות...

ושוב העיניים מעורפלות מדמעות. היום אני כמו מעיין שופע. לא
ישנתי כבר שלושה לילות, בגללך. אני רוצה לשאול אותך במה טעיתי?
אני רוצה להבין למה אתה מתכוון? אולי אני לא מדמיינת? אולי אני
כן?. אפילו מרימה את הטלפון ומחייגת את המספר שלך... ומנתקת
לפני...

המילה פרידה עולה בראשי, ועמה מפל מחודש של דמעות. אני אוהבת
אותך כל כך. ולא מסוגלת יותר. כה מפחדת  כי לפתע הרחקת אותי.
נעלת אותי מחוץ לחייך. נשארתי חסרת אונים מול שער ברזל נעול.
מתחננת בדממה שתחבק אותי שוב. שתסביר לי מה קרה. שסוף סוף
אבין.
אני מביטה בתקרה. ולא מוצאת נחמה. הגרון חנוק. לא מסוגלת אפילו
לכתוב. אני נשכבת על המיטה ומחבקת את הכרית. ובוכה. בכי מר.
שקט.

אוהבת אותך.
אני.
ניקול.