היום בבוקר קבלתי מכתב שרשרת.
אף פעם לא האמנתי בדברים האלה, ותמיד זרקתי אותם לפח,
חת-שתיים.
אבל היום הייתה לי הרגשה שונה, זרקתי את המכתב בדיוק כמו פעם,
אבל חשבתי פעמיים לפני זה, אבל זרקתי בכל זאת, בעיקר בגלל שאני
עצלן, וגם אם הייתי מאמין לשטויות האלה, הייתי מתעצל לשלוח את
זה ל-20 אנשים שונים, לצלם, בולים, מעטפות, למי יש כוח?
אז הלכתי לבי"ס, והדלקתי אחת,
אין כמו הסיגריה הראשונה של השבוע, אחרי הקפה של הבוקר לשיעור
תנ"ך עם הפוסטמה הזו רחל סמיר, איכשהו תמיד אני יוצא דפוק
בשיעורים שלה, כנראה זה בגלל שהיא גזענית, תימניה מפגרת.
אז אני שואף לי את העשן הסמיך הזה לריאות השחורות שלי, מחכה
לשלמה שירד, תמיד מאחר השלמה הזה, אבל אף פעם לא אכפת לי, גם
ככה אני מעדיף לסיים את הסיגריה לפני השיעור.
ואני רואה מכתב מוכר בתיבה של שלמה, בכתב יד נשי, ממש כמו על
המכתב שאני קבלתי, גם הוא קיבל מכתב שרשרת, הוא לא שם לב כשהוא
הגיע, וגם ככה אחרנו, אז לא אמרתי לו.
הגענו לשיעור באיחור של רבע שעה, פתחתי את הדלת בזהירות,
והפוסטמה מסתכלת בחיוך, כל העיניים של הכיתה אלי, אבל אני כבר
רגיל, בייחוד אחרי הפעם ההיא, אבל על זה אני מעדיף לא לדבר,
"למה אחרתם?", כי אנחנו שונאים אותך פוסטמה, "שלמה לא התעורר"
אמרתי, "ואתה לא אחראי מספיק בשביל להעיר אותו?" שאלה.
משכתי בכתפיי, רציתי לסיים את הסיגריה, "לא ידעתי שהוא לא
התעורר" "זה כבר איחור רביעי שלכם השבוע, תביאו הרשמת איחור,
ואני רוצה לדבר אתכם אחרי השיעור" המזכירה הסתכלה עלינו
בעייפות, "שוב אתם?", חייכנו בשקט, קבלנו את הפתק וחזרנו
לכיתה, הייתה התקהלות די גדולה של אנשים ליד הכיתה, אפילו
המנהל היה שם, והוא אף פעם לא מוציא את התחת שלו מהמשרד, אז
כנראה שמשהו רציני קרה, ואכן, נכנסו בקושי לכיתה, כדי לגלות את
גברת סמיר, שוכבת על הרצפה, מעליה שני ילדים מהכיתה, שאני די
בטוח שהתנדבו פעם, או מתנדבים למד"א, עושים כל מיני לחיצות
והנשמות.
הסירנה נשמעה מרחוק, וכשהאמבולנס הגיע, הרעש היה מחריש אזניים,
הפוסטמה מתה באותו היום, ובדיוק נגמרו לי הסיגריות, אז בכלל
הייתי עצבני.
בגלל הארוע המחריד שקרה, שחררו את כל בי"ס ב-12:00, ומחר יעשו
שיחה עם הכיתה שלנו, כי לא רצו שיהיו לנו טראומות לכל החיים,
ושנתבע את הבי"ס, משרד החינוך ואת הכנסת על הבעיות הפרטיות
שלנו, אפילו שהן נגרמו בשטח בי"ס.
אז הלכתי הביתה, הפעם לבד, שלמה הלך לחברה שלו, הבית היה ריק,
וכבר שכחתי לגמרי מהמכתב, אז עשיתי מקלחת מהירה, אכלתי ארוחת
צהריים, אבל בלי תאבון, כי היא מתה,
לא סבלתי אותה, והיא לא סבלה אותי.
שמתי דיסק, עישנתי סגרייה שמצאתי על השולחן, לא משהו.
כשהטלפון צלצל כבר ידעתי שמשהו לא בסדר, היה מאוחר, וההורים
שלי לא חזרו, הם אנשים די בינוניים, וקשה לי להאמין שהם יחליטו
לברוח לברזיל או משהו, גם בגלל שהם חכמים רק בבית.
האישה בטלפון שאלה מי אני, ואם אני יושב, אמרתי שכן, לא חשבתי
שזה משנה.
"להורים שלך הייתה תאונת דרכים, הם נמצאים בבית החולים
איכילוב, בטיפול נמרץ, אתה..."
"אני בא", לקחתי מעיל ופלאפון ורצתי לאוטו, מזל שאמא לא נוסעת
עם האוטו לעבודה, היא עובדת במשרד פרסום במרכז ת"א, ואין שם
ממש מקום לחנות, אולי כשהם יעברו לבניין החדש, יהיה לה מקום
חנייה משלה, אם בכלל היא...
אני נוסע מהר, יותר מדי מהר, ואני יודע את זה, הייתי חייב
להגיע לשם עכשיו, הפלאפון צלצל, זה היה אבי, אחי הגדול, הוא
בדיוק הגיע לרגילה מהצבא, והתקשר כדי לברר מה קורה, "אבא ואמא
בבית חולים, באיכילוב, אני נוסע לראות מה קורה"
"אני מגיע"
ניתוק.
פתחתי רדיו, לא יכלתי לסבול את השקט, בגלגל"צ היו שירים שמחים,
היה איזה מבצע פרסים לכבוד פסח, תמיד דברים רעים קורים לקראת
פסח, רק אף פעם לא לי.
ברדיו אמרו לנסוע בזהירות, כי הכבישים עדיין חלקים איפה שירד
גשם בלילה, אבל לי היו דברים יותר חשובים בראש, הגעתי לבית
החולים תוך חצי שעה, אני חושב שזה איזה שיא או משהו.
נכנסתי, הבלאגן חגג, מסתבר שהייתה איזו תאונה באיילון, תאונת
שרשרת ענקית, שאלתי את המזכירה שם איפה החדש של ההורים שלי,
"203" היא אמרה, "אבא שלך בדיוק יצא מניתוח",
רצתי לחדר, אמא בכתה, אבא היה מחוסר הכרה, שאלתי אותה מה קרה.
"אני לא זוכרת, כל מה שאני זוכרת זה שאבא שלך אסף אותי
מהעבודה, ובום חזק... ו...ו...", היא נחנקה על הדמעות, רציתי
לחבק אותה, אבל אף פעם לא הייתי קרוב להורים, אז חשבתי שלא
כדאי.
"איפה אבי? הוא לא ברגילה היום?", היא שאלה בין הדמעות, "כן,
הוא צריך להגיע... אני אתקשר אליו לפלאפון"
התקשרתי אליו, וענה הקול הזה, שאני ממש ממש, אבל ממש שונא
"המנוי אליו חייגת איננו זמין כעת" אני צריך לדבר עם אחי!!!
הייתי חייב קולה, עוד התמכרות מיותרת שלי, אז אמרתי לאמא שלי
שאני תיכף חוזר ואם היא רוצה משהו, "לצאת מפה" היא ענתה
בקושי.
ואבא שכב שם.

המכונה של הקולה הייתה די בקצה של המחלקה, והתחלתי ללכת לשם,
מדליק סיגריה בדרך,
רופא מבוגר ושמן, צעק עליי שאסור לעשן פה, ומה אני חושב שאני
עושה.
אז כיביתי את הסיגריה, והלכתי בלי להגיב, ההורים שלי כמעט מתו,
אני צריך להיות רגוע.
היה רק פפסי, ואני ממש לא סובל פפסי, אז קניתי מיץ ענבים
מזוייף כזה, מיץ פז או משהו.
הפצועים מהתאונה הגדולה באיילון התחילו להגיע, אנשים הגיעו כמו
פצועי מלחמה, צועקים וזועקים, וחלקם, שקטים לגמרי, אולי כבר
מתים.
באותו הערב שחררו את אמא, אבא כנראה ישאר שם הרבה זמן, הוא
בתרדמת
הרבה דברים רעים קורים לפני פסח, אבל לא לי.
אולי הייתי צריך לשלוח את המכתב שרשרת הזה, אבל אני עצלן, גם
ככה לא היה לי כוח.