מיה יודעת שזה הולך להיות קשה. סיפרו לה, אנשים שכבר היה להם
קשה לפניה. ובגלל זה בדיוק, היא מחליטה לא לעבור את זה לבד.
עדיף להיות ליד מישהו, אולי ככה זה יהיה קצת יותר קל.
היא מסתכלת סביבה, ובוחרת לשבת ליד הבלונדיני הגבוה.

בהתחלה זה היה בסדר, אפילו נחמד.
המשפחה הזאת יוצאת לנופש ליד אגם קסום, חבוי בין גבעות ירוקות.
הם נוסעים, האבא והאמא מקדימה, ועל המושב האחורי יושבים הילד
והכלב הענקי שמוציא את הראש מהחלון, ונותן ללשון הגדולה שלו
להתנופף ברוח.
גם מיה נוסעת איתם, כאילו במושב עוד יותר אחורי. היא שומעת את
המוסיקה שהם שומעים, את הצחוקים שלהם ואת נביחות האושר של
הכלב. היא אפילו כמעט מצליחה להרגיש את הרוח הקרירה שנכנסת דרך
החלון, וכמעט מריחה את אוויר ההרים הצח.
האבא סוגר את הרדיו ומכניס דיסק למערכת. רק שניית פתיחה של
איזו סימפוניה ומיד עצירה. מיה בקושי הספיקה לקלוט איזה כלים
ניגנו, והאמא מחייכת ואומרת "מוצרט, קוינטה בלה מז'ור". האבא
מחייך גם הוא ומהנהן בראשו. הבלונדיני הגבוה מוציא חצי צחוק
בנשיפה קלה דרך האף, מיה לא בטוחה למה הוא מתכוון, והיא כבר
כמעט שכחה שהוא כאן לידה. היא מסתכלת עליו ורואה שהוא מחייך.
גם מיה מחייכת, היא אהבה להקשיב ל"תו השעה", וחיכתה תמיד
שישמיעו איזה משהו של ניק דרייק, או של ג'וני מיטשל, פתיחה
כזאת שתקפיץ אותה לטלפון בביטחון מלא שהיא עומדת לבשר לרפי
ול"י" על קיומה של איזו מיה חכמה אחת מהקריות.
גם את הקטעים הבאים מיה לא מזהה, וכשהילד שואל מתי כבר מגיעים,
היא שמחה שמישהו יכול לקטוע כבר את המשחק הזה.
"אנחנו כבר כמעט שם." אומרת האמא. וגם מיה כבר כמעט שם, כמעט.
גיטרות חשמליות בפול דיסטורשן חונקות בבת אחת את המוסיקה
הקלאסית. אל הרעש הנורא הזה מצטרפות צרחות מופרעות של סולן רוק
כבד שנשמע כאילו הקליטו אותו בגהינום.
גם מיה וגם הבלונדון, זזים בחוסר נוחות במקומותיהם, רק המשפחה
ממשיכה לחייך, עדיין בתוך המוצרטים שלהם.
מגיעים.

ביקתת העץ שלהם מקסימה, האמא נכנסת למטבח ומיד מתחילה להכין את
הבשר, האבא והבן יורדים לאגם לראות מה מצב הסירה. הכלב מסתובב
לו בחצר, ונראה קצת בהלם מעודף האופציות שעומדות בפניו. מיה
מתבוננת בגברים מכינים את הסירה לשיט, וחוזרת לביקתה בדיוק
בזמן לראות את הצעיר השמנמן עם הכפפות הלבנות עומד בפתח ומבקש
מהאמא שלוש ביצים. הוא טוען שהוא עובד אצל המשפחה השכנה, אבל
הוא לא נראה לה בסדר, השמנמן הזה. הבלונדיני משנה תנוחה לידה,
כנראה מתוח גם הוא.
השמנמן מתחיל ללכת, ואחרי שלושה צעדים הוא מפיל את הביצים
שנשברות על האדמה. מיה יודעת שהוא עשה את זה בכוונה. הוא דופק
שוב בדלת, מספר מה קרה, ומבקש שלוש ביצים חדשות. האמא קצת
מתרגזת אבל נותנת לו שלוש ביצים עטופות במגבת, ומבקשת ממנו
להיזהר הפעם. בינתיים, הוא, בקלמזיות מעושה, מפיל את הפלאפון
שלה לתוך הכיור המלא מים. נו, באמת, מתרגזת מיה, אבל האמא רק
מבקשת ממנו באיפוק, לצאת.
כשהשמנמן יוצא מהביקתה הוא רואה את ערכת הגולף של האבא, ומוציא
ממנה מקל אחד. האמא לא שמה לב, מיה רוצה להגיד לה, אבל היא
פשוט לא יכולה. בחוץ, מצטרף לשמנמן צעיר רזה, גם הוא עם כפפות
לבנות מוזרות.
ביחד הם הורגים את הכלב עם מקל הגולף.
זה מתחיל.
מיה שומעת כמה אנחות מסביבה ומוסיפה אחת משלה. היא לא ראתה דבר
כזה בחיים, אבל זה קרה, כאן ועכשיו, מול העיניים שלה. למה את
הכלב? מה הוא עשה רע? היא חושבת על סיד שלה ומצטערת שהוא לא
יכול להיות כאן איתה.
כשהאבא חוזר עם הילד הם מתיישבים לאכול עם האמא, ואף אחד שם לא
יודע מה קרה. מיה יודעת, אבל היא שם רק כמעט.
הצעירים נכנסים לביקתה ומיה מתחילה לסמן חריצי ציפורניים בכף
ידה. השמן מבקש מהאמא  שלוש ביצים נוספות, בטענה שהחדשות נשברו
גם הן. האמא מספרת לבעלה מה קרה, ומבקשת ממנו לגרש אותם.
כן, מיה חושבת, ליד האבא הם לא יעזו לעשות כלום. אבל כשהאבא
אומר להם לצאת, הצעיר מקלל את האבא, לא בעצבים, אלא בשקט,
בקרירות מפחידה. האבא מוריד לו סטירה, ובתגובה מקבל  את מקל
הגולף לתוך פיקת הברך.
האבא על הרצפה עם ברך מרוסקת, ומיה ממששת את הברך שלה. האמא
צורחת והילד מתחיל לבכות. ברקע שוב מתחילות הגיטרות והצרחות
המטורפות.
מיה חושבת לברוח, מסתכלת על הבלונדון, פוגשת את עיניו לרגע,
ומחליטה להישאר.

כולם בסלון. האבא שרוע על הרצפה, אישתו לידו, לא יודעת מה
לעשות. צמד החארות, שמציגים את עצמם כביוואס ובאטהד, יושבים על
הכורסאות ודנים בדרכים האפשריות לענות את המשפחה.
הילד שישב בפינת הסלון, תופס לפתע אומץ, ולפני שהחארות שמים
לב, הוא בורח מהסלון, החוצה מהבקתה, ומתחיל לרוץ, בלי לדעת
לאן. הרזה יוצא אחריו, אבל לא רץ, רק הולך אחריו באדישות,
שגורמת למיה הרגשה, שאין לילד סיכוי לברוח.
הילד מגיע לבקתה השכנה ודופק בדלת. אף אחד לא עונה, הוא מסתכל
אחורה ורואה את הרזה מתקרב. מיה יודעת שכלום לא יעזור לו, אבל
בכל זאת היא מתפללת לאיזה נס, לאיזה מישהו שיצא מהביקתה עם
רובה ציד, ויפוצץ את החרא הזה לחתיכות.
הילד מלווה את הדפיקות בדלת בצרחות שטובעות בבכי שלו. שום דבר.
שניה לפני שמיה תולשת את משענת היד שלה, הוא מנסה את הידית,
והדלת, להפתעתו ולהפתעתה של מיה, נפתחת. הוא נכנס פנימה, סוגר
אחריו את הדלת, מוצא את המפתח בצד שלו, ונועל את הדלת.
הרזה מגיע לדלת הנעולה ומקלל אותו מבחוץ. הילד מתחיל להסתובב
בבית וקורא לעזרה. כשהוא מגיע לסלון הוא מוצא את שתי הגופות של
הדיירים. הדלת האחורית נפתחת והרזה נכנס לבית. הילד שומע אותו
ורץ לקומה העליונה, ומחפש מקום להתחבא. הוא פותח ארון ומוצא
בתוכו רובה ציד דו קני שיותר ארוך ממנו. הוא מרים אותו ויוצא
למסדרון לחכות לרזה.
מיה רוצה לצעוק לו שיברח, הוא ילד קטן, הוא לא יצליח אפילו
ללחוץ על ההדק, ובכלל, בטח הרובה בכלל לא טעון. הרזה מתקרב
אליו, רואה את הרובה ומגחך. הילד מצליח להרים את הרובה, ולמרות
שהוא רועד לו בידיים, הוא פחות או יותר מכוון למקום הנכון. מיה
לא מבינה איך הוא רואה משהו דרך כל הדמעות שלו. הרזה מתקרב
אליו, הילד לוחץ על ההדק, כלום לא קורה. הרזה אוחז בקנה ומדביק
לילד את הקת לפנים. בזמן שהילד שוכב  על הרצפה, הוא בודק את
הרובה. הוא היה טעון, כדור בכל קנה, אבל לא דרוך, וברובים כאלה
עם הפטישים המצחיקים, אפשר לראות את זה די בקלות. אם אני לא
שמתי לב לזה, חושבת מיה, איך ילד קטן ישים לב לזה?
בחזרה בסלון, הרזה משליך את הילד בפינה, נראה אם תנסה שוב
לברוח. עכשיו יש להם רובה.
השמן חסם בינתיים את פיותיהם של ההורים עם מסקינג טייפ כסוף,
כמו בסרטים. גם ידיהם ורגליהם קשורות ככה. הרזה הולך למטבח
ובדרך הוא מישיר את מבטו אל מיה ושואל "את לצידם נכון?" מיה
בהלם, מביטה בו ממשיך למטבח, מרוצה מכמה צחוקים קטנים שהצליח
לקבל.
השמן שואל את האמא את מי להתחיל לחתוך עם הסכין שלו, אותה או
את בעלה. האמא לא מוכנה לענות על השאלה, והשמן מתחיל לדקור את
האבא. מיה לא מצליחה לראות כלום, השמן מסתיר לה. היא רק שומעת
את הגניחות החנוקות של האבא ואת הבכי ההיסטרי של האמא ונזכרת
בסצינת האוזן מכלבי אשמורת.
כוס אמא שלכם! זה מספיק לי! היא שולחת את היד אל התיק שלה,
מוכנה ללכת. אבל אז הילד קם ומתחיל שוב לברוח. הרזה שומע את
הירייה ורץ בחזרה לסלון. הוא רואה את הילד על הרצפה, ואת המוח
של הילד על הטלויזיה. מיה לא מסוגלת לזוז. הרזה צועק על השמן,
וביחד הם בורחים מהביקתה. מיה קפואה במקומה.

האמא והאבא לבדם בסלון, מסתכלים על גופת בנם, ובוכים. האבא חצי
מת, ולא מסוגל לזוז. האמא מצליחה לקום, קופצת למטבח וחוזרת עם
סכין בידיה הקשורות מאחורי גבה. מיה מרפה את עצמה בחזרה
למושב.
היא משחררת את האבא והוא אותה. הם בוכים ומתחבקים. אין לכם זמן
לזה, מיה צורחת בליבה, תברחו!
האמא שומעת לה וחושבת מה לעשות, היא רצה למטבח, וחוזרת עם
הפלאפון, שעדיין רטוב, ומתחילה לנגב אותו בבגדיה. היא מתקשרת
למשטרה, אבל אין קליטה. די! די כבר! היא צועקת במקום מיה.
היא מביאה את מייבש השיער שלה ונותנת אותו ואת הפלאפון לבעלה
הגוסס. "אני יוצאת לקרוא לעזרה", היא אומרת לו. אבל הדלת
נעולה, מבחוץ, והמפתח אצל החארות. היא פותחת חלון ומתחילה לטפס
החוצה.
"אנה, אני מצטער." היא מסתובבת ומסתכלת עליו. היא יורדת מהחלון
כורעת לידו ומחבקת אותו. "אני אוהבת אותך גורג'!". גורג' רק
ממשיך להגיד לה כמה הוא מצטער ומיה מתחילה לבכות. האמא יוצאת
מהחלון בהבטחה לחזור עם עזרה. היא תותחית האנה הזאת, חושבת
מיה, ומרגישה קצת יותר טוב, היא תצליח.
חושך בחוץ, אנה רצה אל האוטו ומוצאת לידו את הכלב המת. היא
מסתכלת על האוטו, ונזכרת שאין לה מפתחות. היא יוצאת מהחצר
לכביש השומם ומתחילה לרוץ. היא עוברת ליד בית השכנים וצורחת
לעזרה. כלום. היא ממשיכה לרוץ ולפתע רואה בקצה הכביש אורות
מכונית מתקרבים. היא חושבת לרגע, ואז מתחבאת בצד הכביש בין
השיחים. המכונית עוברת מספיק לאט גם בשבילה וגם בשביל מיה
לראות שבפנים יושבים זוג זקנים. אנה קופצת מבין השיחים וקוראת
להם לעצור, אבל הם כבר מתרחקים ולא שומעים אותה. היא ממשיכה
לרוץ על הכביש, וכעבור רגע, שוב אורות מכונית. הפעם היא נשארת
על הכביש, ומיה יודעת שזאת טעות. הפעם זה יהיה הם.
בינתיים ג'ורג' מצליח להתקשר לאחיו, הפלאפון מחייג, הוא מחכה
לתשובה. "הלו" מאד לא ברור מהצד השני. "הלו? אתה שומע אותי?"
ג'ורג' מגמגם לתוך הפלאפון, ושוב ושוב, אבל ללא תגובה. "מייקל,
אם אתה שומע אותי, תשלח מהר משטרה ואמבולנס לבקתת הקיץ שלנו!"
השיחה מתנתקת ומיה מתפללת שהנקמה בדרך. הדלת נפתחת ו"לורל
והארדי" בגרסת האימה שלהם חוזרים לסלון. השמן זורק את אנה ליד
בעלה, בועט בו ופונה למטבח. הרזה מניח את הרובה על השולחן
ומתכופף להרים את הפלאפון. הוא מסתכל עליו, מעלה חיוך על פניו
ושוב מצמרר את מיה כשהוא מביט לתוך עיניה, "אז מה, היה לך
מספיק?" הבלונדון ליד מיה פולט צחקוק קטן, והיא, שכבר מזמן
שכחה מקיומו, מסתכלת עליו ומנסה להבין איך הוא מסוגל לצחקק.
הרזה מתיישב על הספה, מסתכל על אנה, "אז מה נעשה עכשיו?" השמן
חוזר מהמטבח עם סנדביץ' ונעמד לאכול, בדיוק, אבל בדיוק מול פתח
הקנה של הרובה שמונח על השולחן. אנה שמה לב לזה, היא גם רואה
שהפטיש מורם. הרזה לא שם לב אליה. למיה כבר אין תקווה, היא
יודעת שהרזה יעצור אותה לפני שתספיק לעשות משהו. שלפחות תספיק
לירות בשמן, אמן! גם אם אחר כך הרזה יהרוג את שניהם. אנה שולחת
ידיים זריזות, אוחזת ברובה מול השמן, מספיקה לראות את ההלם
בפניו, ומורחת אותו על הקיר.
"מצוין!" בוקע מתוך הבלונדון, אבל מיה לא מפנה את מבטה, ידעתי
שהיא תותחית, היא מחייכת לעצמה. הרזה תופס את הרובה ובתרגיל
הידוע, מדביק את הקת שלו לאף של אנה. היא נופלת לרצפה והוא
מתחיל לקלל, "איפה זה? לעזאזל! איפה השלט?" הוא הופך את הכריות
של הספה, ומוצא בצד את השלט של הטלויזיה. הוא מסתכל עליו
מקרוב, ולוחץ על "ריווינד". עכשיו הכל נראה למיה מטושטש, הוא
מחזיר את השלט לצד הספה בתנועה מהירה ולא אנושית, ובאותה צורה
מחזיר את הכריות למקומן, אנה קמה מהרצפה, גם היא במהירות מאד
לא טבעית, ולוקחת ממנו את הרובה. כל החלקים של השמן שהיו
מרוחים מאחוריו על הקיר, חוזרים לתוכו והוא חוזר לאכול את
הסנדביץ' שלו. אנה מחזירה את הרובה לשולחן וחוזרת לכרוע ליד
בעלה.
מיה רואה שוב בצורה טבעית, אנה שולחת את ידיה אל הרובה, אבל
הרזה מקדים אותה ומחזיר אותה לרצפה בתרגיל שלו. הוא מאד מרוצה
מעצמו. גם הבלונדון עושה קולות מרוצים לצידה של מיה, אבל את
מיה זה בכלל לא מצחיק, היא צריכה נקמה. ג'ורג' מנסה להתקרב
לאשתו מחוסרת ההכרה, אבל הרזה עוצר אותו.

כשאנה מתעוררת הרזה מתחיל לחתוך את ג'ורג'. שוב מיה לא רואה
כלום, רק שומעת, הוא צורח ואנה, שקשורה, שוב כמו בסרטים, בוכה
דרך המסקינג טייפ. כשג'ורג' פולט צעקה אחרונה, מיה קצת שמחה,
לפחות בשבילו הסבל נגמר.

בחוץ, על האגם, השמן והרזה מפליגים בסירה המשפחתית. אנה שוכבת
על הסיפון ומביטה בסכין הקטן של בעלה, שמונח מול עיניה. מיה
נזכרת שראתה את הסכין הזה כשהאבא והבן הכינו את הסירה. זה קרה
רק לפני כשעה וחצי, זה נראה לה כל כך מזמן. זה צריך כבר
להיגמר, היא יודעת. נו, אז מה עם הסכין? אפשר לקוות לפחות
למשהו אחד קטן? איזה שער כבוד?

השמש מתחילה לעלות והחארות מדברים ביניהם על האפשרויות ליום
החדש. הרזה מכוון את הסירה לכיוון בקתה בצד השני של האגם.
"מעניין מי גר שם." הוא שואל את חברו.
"כן," עונה לו השמן "אבל מה נעשה איתה?" הוא מחווה בראשו
לכיוון אנה. "היא?" שואל הרזה, הוא מרים אותה מהרצפה, עטופה
כמעט כולה במסקינג טייפ, ודוחף אותה אחורה לתוך המים. היא
אפילו לא מצליחה לנסות להיאבק על הצורך בחמצן. מיה נחנקת, לא
מצליחה לנשום. "ככה? זהו?"
הם נקשרים ליד הבקתה, ומתוכה יוצאת אשה שמנה בכתונת לילה,
משפשפת את עיניה.
"בוקר טוב!" מברך אותה הרזה, "אנחנו מהבקתה מעבר לאגם," הוא
מחווה בידו, הגיטרות שוב נכנסות בפייד אין, והפעם כשהוא מביט
אל מיה, היא מוכנה, "אולי אפשר לבקש מכם שלוש ביצים?"