[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הכיור קיים כדי שיקיאו לתוכו? זה ברור.
על כל השאר, מסביב, אפשר וצריך לנהל משא ומתן.
אפשר למות, אפשר להיות קיים, אפשר לטפס על העצים או לרדת על
ארבע ולנבוח.
הטינופת, מסתבר, היא אינסופית. צריך רק לבחור.
הנה, למשל , קוגיטו, שיושב למרגלותי ואוזניו דרוכות אל מול
היקום. לשונו משתרבבת החוצה
ומבטו מטומטם כתמיד.
על מה הוא חושב, ולמה. נוירונים, נוירוטרנסמיטורים, שרשרת
רפלקסים, אינסטינקטים, נביחה, טמטום, נביחה.
אני מביט בשעון: הזמן קיים. מתהווה. הווה? עבר? עתיד?
הבני-זונות מאחרים.  
שקט, קוגיטו, שקט. הם יגיעו, אני יודע. אני לא סופר לאחור. גם
לא קדימה. הרי אי אפשר לשים את האצבע על נקודה ולאמר: הנה הם.

הגן תמיד מת בערב. אחרי שהאנשים הקטנים היו בו את עצמם כל היום
כל היום הלוך וחזור ומעלה ומטה, העצים לא רוצים.
אולי קצת פוטוסינתזה  מידי פעם, וזה לא מצחיק יותר את אף אחד.

לה לה לה מולקולות, ואטומים. האטומיזם של הזמן?  
אני רואה את זה מרחוק. שלושה צללים שחורים מתקרבים או מתרחקים,
תלוי מאיזו נקודה.
עכשיו הם כבר כאן וקוגיטו נובח.
"זה הכלב שלך?"
"זה קוגיטו."
"הוא פוסטמודרני?"
"כל הכלבים היום פוסטמודרניים", אני אומר.
"לא בהכרח. שלי דווקא קיברנטי."
מעכשיו אני קורא לו הקיברנטי. השניים האחרים נושמים כל הזמן
אוויר אל תוך הריאות שלהם ונושפים אותו החוצה.
אחד מהם נותן כל הזמן פקודות מתוך המוח שלו לשאר האיברים שלו
לעשות דברים ולזוז.
כל הזמן לזוז. להיות בתנועה? כן?
את הפקודות הוא לוחש בשקט, אבל אם מפרידים את שאר הרעשים
שמגיעים מבחוץ או מבפנים,
אפשר לשמוע אותו.
"הבאת את האקדח?"
"הנה הוא", אני מצביע.
"אבל הוא נמצא כאן? אתה בטוח?"
"הוא חייב להיות, לא?"

הקונטינגנטי מצית לעצמו סיגריה.
פעם, אני חושב שאני זוכר, היה ליל חורף גשום. נסעתי במכונית
האפלה שלי ולחצתי על הגאז בכל הכוח. רציתי להגיע. כל כך רציתי
להגיע.
הייתי בתנועה מתמדת או לא על הכביש או אולי בתוכו, ופתאום
דרסתי איזה ילד על אופניים.
מי לא חלם להיות פעם ילד על אופניים. מי שהוא ילד, ויש לו
אופניים, יכול להשתין על כל העולם.
אבל אני דרסתי אותו בצורה כל כך מושלמת, אינסופית
בהסתברויותיה, והראש שלו התרסק בדרך מופלאה בדיוק מתחת לגלגל
השמאלי שלי. אני חושב שאז חשבתי, שהוא היה מת.
כעבור זמן קצר או ארוך, תלוי איך הצביעו עליו ואמרו, היו
סירנות ושוטרים כמו הקונטינגנטי המטומטם הזה וברחתי משם בכל
הכוח.
ירד עלי גשם מכל החורים הכיוונים והקצוות ואני חושב שפתאום
הייתי קצת. רצתי מהר אל תוך איזה מבנה נטוש שפתאום הבהב מול
העפעפיים בתוך היודע-לא-יודע בתוך הרטוב המלא גשם הזה, ואז.
כלום פגש לא-כלום וואקום פגש מבט ומתוך האין החשוך המהבהב,
התפוצצה משמעות.
זה היה קוגיטו.
"ומאז חגגה הסימביוזה?", אומר הבנאלי.
"איזה סימביוזה", אומר הקיברנטי. "לגבר ואישה שעומדים ובועטים
אחד לשני בראש במשך שעה שלמה אפשר לקרוא סימביוזה? אולי, בעצם,
כן, למה לא."
"ובסוף התגרשתם?", שואל הקונטינגנטי.
"כן. שבוע שלם ישנתי לבד עם הראש שלה צמוד אלי עד שנמאס לי.
אתה יודע, כל העסק התחיל קצת להסריח."
הוצאתי את האקדח. סובבתי את התוף מול עצמי וספרתי לאט עם
האצבע.
שישה חורים, מסודרים במעגל.
שלושתם השתתקו. קוגיטו עצם את עיניו וחיכה. הוצאתי את קליע
הזהב  והכנסתיו לאחד החורים.
"אני ראשון", אומר הקיברנטי.
הקונטינגנטי פונה אלי: "קודם תעיף מכאן את הכלב הזה, אני מסוגל
לירות בו עם המבטים האלה שלו."
"אבל אי אפשר", אני צוחק, "זה קוגיטו."
"לך תקשור אותו למלונה שם בקצה", הוא מצביע עם האצבע שלו.
הלכתי. קשרתי.
כשחזרתי הקונטינגנטי יקח  את האקדח, יסובב במהירות את התוף
והקיברנטי יאמר:"לך תבדוק שהוא שם."
"אבל הרגע קשרתי אותו שם", אני צוחק.
"זה קוגיטו", הם אומרים, "אי אפשר לדעת."
הקונטינגנטי רואה חלקיקים כמו פרפרים עפים לנו בתוך הגן
במעגלים.
כשיגיע ההווה, הוא יכוון לרקה וילחץ על ההדק.
קליק.
"ההסתברות שווה אחד חלקי שש", יאמר הבנאלי.
"לך תבדוק שהוא שם, לעזאזל."
"אבל אנחנו שומעים אותו נובח!"
"זה קוגיטו. הכלב המטומטם שלך. אולי הוא בכלל יושב כאן ומביט
בנו שוב במבטים המפגרים שלו."  
כשאחזור מן המלונה שוב וקוגיטו הרי יהיה שם שוב הקונטינגנטי
מתחיל למסור את האקדח לקיברנטי.
"הוי הקפיטאליזם", הבנאלי צועק, "הקפיטאליזם של המאה החדשה
ותרבות הצריכה הארורה."
קליק.
הקיברנטי  סובב את התוף במהירות וילחץ על ההדק אל תוך הפה.
כשיגיע העבר הקונטינגנטי סיפר לנו סיפור: "אני אלך בגן הזה.
אני אפגוש ילדה. אני אפשיט אותה ואלקק לה את הכוס הקטן והטהור
שלה."
העתיד הגיע פתאום.
"ירית לה בכוס?", שאלתי.
"בסוף. כן. כדור אחד בכוס לכלבה הקטנה."
אני מסובב את התוף באצבע מהר וסוחט את ההדק אל תוך הראש. קליק?
או אולי בום?
"מה ההסתברות, אמרת?"
"לך תבדוק שקוגיטו באמת שם", יאמר הקיברנטי בכל פעם שיתנו לו
לדבר. סובבתי את הראש אחורה. השלושה לא היו שם. הם לא היו
קיימים גם בצדדים של הראש שלי. רק כשנתקלו בהם שני חורי
העיניים שלי, ראיתי אותם.  ראיתי את הראיה- אותם. ראיתי את מה
שראיתי את הראיה, והרי קוגיטו הוא כלב מטומטם, ומה אם הוא באמת
לא קיים עכשיו במלונה.
"לונדון קיימת עכשיו והאנשים זזים בתוכה?", שואל הקיברנטי.
"אני לא רואה את לונדון עכשיו. לא שומע. לא מריח."
"לך תבדוק שקוגיטו שם במלונה."
הלכתי. קוגיטו היה שם. אני אחזור.
"עכשיו אני רוצה להתגעגע קצת", אמר הבנאלי. "הוי ה Futurism ,
ה Futurism והדאדא האפל והמתוק ויצירות האוונגארד שיצרנו אז
במערב, כשיגיע העבר."
הקונטינגנטי מסובב את תוף האקדח ויורה בחמת זעם אל המצח. הקליק
יגיע עם העתיד.
"אז מה, הכל מתפורר?"
"לא הכל. רק מה שקיים."
"והזמן?"
"הזמן נובח כמו קוגיטו."
"זה דימוי פיוטי, ציורי, לירי, או סתם מטאפורה מטומטמת?"

כשיגיע ההווה יתבהר פתאום הכל. אנחנו בתוך רגרסיה אינסופית,
יאמר פתאום הבנאלי.
העננים יתרחקו זה מפני זה מעל הגן.
והזמן לא יחדל להתקיים. הזמן נובח כמו קוגיטו. בתוך קוגיטו.
ולא מעל או מתחת או מסביב.
אולי פתאום יגיעו שלושה צללים שחורים מרחוק או מקרוב וישאלו
"זה הכלב שלך?" ואולי לא.
הם יוכלו לסובב את תוף האקדח ולירות בעצמם קליקים לנצח.
לסובב ולירות. לסובב ולירות. לסובב ולירות. לסובב ולירות.
אולי יגיע פעם הקליע המוזהב ויפוצץ להם את המוח, ואולי לא.
גם הם הרי בסך הכל נביחות של קוגיטו. הם והעצים והגן והזמן.
אני לא צריך לבדוק בכלל אם הוא קיים שם במלונה כל הזמן.
אני הרי יודע שהוא שם. קיים ונובח ונובח וקיים. הוא הרי
קוגיטו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הוא הצוחק
אחרון, חושב הכי
לאט


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/3/02 3:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניר זילכה

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה