[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מחוץ  לדלת, על הקיר, בצד, בתוך מלבן לבן קטן, עם אותיות
חרוטות שחורות, לא גדולות, היה כתוב: דוקטור וודר.  
הוא שטף את ידיו היטב בסבון, שוב ושוב, עד שעלה מהן ריח סבון
רופאים דוחה. הוא נתן את עיניו במחוגי השעון על הקיר מאחוריו,
והזדקף, נצמד אל משענת כסא הרופאים שלו. הוא השתעל.
אחת האצבעות שלו גרדה בקרחת, והוא אמר:"בבקשה, להיכנס."
"שם?"
"גיל?"
"מספר זהות?"
הוא שמע אותה אומרת לו:אני פוחדת. הוא הורה לה להוריד את
התחתונים ולשכב ברגליים פשוקות על המיטה הגבוהה. ידיה רעדו.
הוא ליטף את פניה ומלמל מילות (הרגעה).
ידיו הלבישו את הכפפות הלבנות על עצמן. היא צחקה. היא כרעה על
ארבע והוא בעט לה בבטן שוב ושוב ושוב , בעוצמה. דם ונתחי בשר
בלתי מזוהים עפו לה משיפולי הבטן, נשפכים אל הרצפה.
"הוא מת?", היא שאלה.
"מי, דוקטור ג'וניור?"
 
את, הנסיכה שלי. את ולא אחרת. את הנסיכה שלי, טרה לה לה.
המאורעות ואת- חד הם.
מי בראש ומי בנפש, מי בבוץ ומי בשולי הגלימה.
"תפסיק", היא התרפקה עליו. ואז הוא קם, וסיפר לה סיפור:
"בואי אספר לך סיפור", כך הוא אמר לה, מוזג לעצמו עוד כוסית
וויסקי.
"סיפור בתוך סיפור, עם פואנטה חביבה", כך קולו הנעים, הצרוד
קמעה, חולל גלי אוויר בין קירות החדר.
והוא סיים במשפט:"תהרגי אותי, אבל אף אחד מהחיילים במחסום לא
קלט איך היא החביאה, כן, הפלשתינית המסריחה הזאת, כן, את ה-FN
בתוך הכוס הקטן שלה, כן".
"ואם הייתה נפלטת לה יריה, הא?, יריה ישר לתוך הרחם, הא?"
"ואני הייתי המפקד שם, כן? והודעתי להם לפלשתינים האלה שלא
מעניין אותי שיתהפך כל העולם, אנחנו את האקדח הזה מוצאים, אין,
אין, ידעתי, אני מכיר אותם אני, אני מכיר."
תמזוג לה עוד וויסקי, הילדה רעבה.
הקירות צבועים לבן. החדר, לבן אף הוא.
דוקטור וודר פוסע את צעדיו, צעדים, מצחו מקומט, עיניו
חודרניות, רוצות לחדור אל משהו.
"אל תעשני כאן, לא גברת, לא, אני ביקשתי מפורשות, את תכבי תכף
ומיד את הסיגריה".
הוא קם.
"עכשיו גם לי יש איזה סיפור מעניין לספר לך, חתיכת נאצי קטן".

"נאצי קטן, נאצי קטן", הוא מנסה לחקות את קולה המוזר. ידיה
תופסות את הגרון שלו, היא ילדה בת חמש עשרה, קצת מרדנית אך עם
ציונים טובים, היא מקרבת את ראשו הנחנק אל בין רגליה.
"מי תוכי?", היא צורחת.
"מי תוכי?", היא צורחת.
"הא??"

 אני, אני. אני תוכי וכבשה ודגת- הים, אני ים המלח בכבודו,
אני ירושלים עטרת ראשינו   על ראש שמחתנו.
"אני ישר הייתי מנחשת איפה ה-FN . קצת אינטואיציה נשית, מה
שאין לכם. זה כל כך ברור. ארבעה פלשתינים באוטו ופלשתינית
אחת".
"משוחרר", היא אמרה.
 אך טוב וחסד ירדפוני, נסיכה שלי, כל ימי חיי, נסיכה שלי כלבה
שלי, כמה טוב לנשום את האוויר הצח מתוך הרחם המתוק שלך, אולי
גם לך יש איזה FN קטן איפה שהוא שאני לא רואה, ואם כן אז אולי
תוציאי כמה חם פה פתאום (שמת לב?), והעצים בחוץ ירוקים משנאה,
והשמיים, הו השמיים, אי אפשר להחליף אותם, עדיין, והתינוק, כפי
שאפשר לשנינו להריח, ואני במקומו אם היו לי אבא ואמא כאלה,
וההוצאה לפועל, ההוצאה לפועל של כל המילים, של כל המילים
הריקות מן הדף, מן הדף אל התחת, אבל פה לא פאריז, מתוקה, ואת
לא, לא, לא רוקדת טנגו.
"סיפרתי להורים שלי".
"עלינו?"
"עלינו, ועל המצב", היא נאנחה.
"ומה הם אמרו?"
"הם יכולים, מצידי, ללכת לטייל עם נמלים".
 לטייל עם נמלים, בחושך. לתת להן לטפס לך על הגוף. לתת להן,
להישרף במעלה הירכיים, על השדיים, על השיער, הארוך.
להיכנס דרך העין ולצאת דרך האוזן. ולהיפך. או לחילופין. מי
לנמלה- אלי.
אנחנו שוכבים חבוקים, זה בזרועות זו, והם במראה- מולנו.
"עדיין כואב לך?", אני שואל אותה, הוא עושה תנועות עם הפה.
"כן, קצת", אני לוחשת, ההיא במראה לוחשת.
"כשרוצחים, זה כואב".
"נכון".
"אקסיומה".
"בדיוק".
היא מנחיתה על ראשו מכת פטיש רצינית, די רצינית, לא להגזים,
איפה החביאה אותו אין איש יודע.  "אמא", הוא קורא לה, "אמא,
אני כאן, אני כאן, הילד שלך, הילד שלך הקטן, חפשי אותי, אמא,
בואי נשחק תופסת, אמא. מה עשית לי, אמא. אמא אמא שלי."    
 דוקטור וודר מדדה בכוחותיו האחרונים בחדר, הוא על ארבע, ראשו
סחרחר, ליבו מחסיר פעימה, מוסיף פעימה, מחסיר פעימה ומוסיף,
ידיו מגששות באוויר ופיו נפער להגות מה מה, אולי מילים:
"הסטטוסקופ אצלי!", היא מכריזה.
אורו פניה, היא מושכת אותו אליה, מצמידה את פיסת הכסף לליבו,
ומקשיבה.
הלב, מי יאזין לו. מי יקרא מחשבות לבב. מי יידע בתוך המשאבה,
מתוך אבי אבות העורקים, בין החדרים השסתומים הפרפורים, מה
מתרחש, מה.
"דופק", אמרה.
"פועם", אמרה.
"אז מה"
"אז ככה"
"אולי אתה מכיר, איזו מחלה?", שאלה.
"Horror Vacui , אני מכיר".
ככה פתאום, באמצע היום, אבל עכשיו בכלל לילה, לילה, ונכון
מאוד, בלי כוכבים.
תני לי ללכת, נסיכה, לכרוע ברך, נסיכה,
אצל העורבים, אצל העורבים.
"יבוא חדש", הוא אמר לה.
"לא יבוא, איך יבוא".
"הרי אנחנו, יקירה, עוד חיים, כן?"
 נפתחה הדלת. פתאום. אל האוויר הקר, הקפוא. ולא נכנס אף אחד
ואף הרוח לא שרקה.
ואף הרוח, לא אמרה דבר.
דוממת וצולעת, דומעת ופרוצה, היא, בת-חמש עשרה, סגרה את הדלת.

"קפה?"
"אולי סוכר?"
"קוביות קרח, מלח?"
"דבש?"
אין תקווה למלשינים. ואין דלת- למתקינים להם חלון. חלון-
הזדמנויות.
הוא שם להם סרט בווידאו. עצובים הם ישבו, עייפים, צוחקים
מהבדיחות הריקות ומהטרגדיות הקטנות שניפק להם מוחו הצנום, אכן
כן, של הבמאי.
דוקטור וודר התפעל מתנועות המצלמה והיא, ילדה-בת חמש עשרה,
לועסת מסטיק בטעם תות, פתחה לו את רוכסן המכנסיים.
"שלום ואהבה, אלוהים ואהבה, אלוהים שבאש, האהבה שבאש...",
המלמולים של דוקטור וודר חרצו חרצן וגררו גורלות בעשן הבניין,
ברצפת הבבואה.
הוא ירה לה את הזרע ישר אל תוך הגרון, וזו בלעה בשקיקה,
בתאבון, בחירוף הגוף והנפש.
"עננה, עננה", הוא שר לה.
"עננה, עננה", היא ענתה.
"כי מצפון, מצפון", הוא שאל לה.  
"תיפתח השמנה", היא ענתה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כל יום יש לי
איזה במה חדשה
למכור לכם




אפרוח ורוד,
עומד בקצב.


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/3/02 3:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניר זילכה

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה