ראיתי נחש. זה היה ביום קיץ לוהט אחד, כשישבתי על כסא נוח
במרפסת של דוד חיים, שותה לי מיץ ענבים ומשחק עם קרני השמש
שמנסות לחדור מבעד למשקפי- השמש שלי. בהתחלה לא ראיתי שזה נחש.
ראיתי משהו זז בזווית העין, וחשבתי שזו לטאה, אחת כזאת מהירה
במיוחד. אבל המשהו התקרב קצת, ותוך כמה שניות יכולתי לראות
בבירור שמדובר בנחש ירוק- אפרפר, המסתכל בי ישר בעיניים, מלחשש
וחורץ לי לשון.
חרצתי לו לשון בחזרה. אני לא פוחד מנחשים.
                             

בעצם, אני לא פוחד משום דבר. אם הייתי פוחד, זאת אומרת, לא היה
לי בכלל סיכוי. זה, לפחות, מה שהשכנה חיה אמרה עליי כשהייתי בן
9. אני זוכר את היום הזה. בדיוק חזרתי מבית- הספר, והתיק שלי
היה קרוע. הייתי צריך להחזיק את כל הספרים הכבדים האלה ביד;
חוץ מזה, שהיינו מלוכלכים בבוץ. כלומר, אני והספרים. זה קרה
בגלל שביציאה מבית- הספר חיכו לי הרצל האיום וכל הכנופיה שלו.
הם הסתכלו עליי מלמעלה (הם היו הרבה יותר גבוהים ממני, למרות
שאני הייתי בכיתה ג' והם היו רק בכיתה ד'), במבט מזלזל כזה,
והרצל האיום סובב את האגרוף הימני שלו בתוך כף היד השמאלית
שלו. לא פחדתי מהם; רק אמרתי: "אם לא אכפת לכם, אני מנסה ללכת
הביתה". זה כנראה היה האות שהרצל חיכה לו. תוך כמה שניות, אני
והתיק שלי, וכל הספרים שהיו בתוכו, היינו בבוץ. אז קמתי, אספתי
את הדברים שלי, והלכתי הביתה.
אבל לפחות הם לא הרביצו לי. זה היה ממש נס, לפחות במילים של
חיה השכנה, שמכירה טוב טוב את הרצל והכנופיה שלו. את הבן שלה,
שימי, לקחו לבית- חולים בגלל שהם כמעט הכניסו לו את האוזן לתוך
הראש. אבל לי הם לא הרביצו. אני בטוח שזה היה בגלל שלא פחדתי
מהם. כל הבית- ספר שלי פחד מהם, ולכולם הם תמיד היו מרביצים.
אבל לי לא.
אני חושב שלמדתי לא לפחד עוד מאבא שלי. אבא שלי היה אחד, שבאמת
לא פחד מכלום. פעם, למשל, כשהייתי ילד די קטן, נסעתי עם אבא
שלי במכונית, והוא עבר ברמזור אדום. הוא לא הספיק לעצור (אני
חושב שהוא גם לא כל- כך רצה). רק מה, הוא לא ראה שהיתה משטרה
מאחוריו. אני ישר קלטתי ברגע שהם הפעילו את הסירנות, ואמרתי
לאבא שלי: "אבא, משטרה. בוא נברח". אבא שלי לקח את זה ברצינות
(למרות שממש לא חשבתי שהוא יעשה את זה), לחץ עם הרגל עד הסוף
על דוושת הגז, ותכף היינו שנינו טסים במהירות של 140 קמ"ש
באוטו- ביאנקי שלו, על כביש עירוני. בורחים מהמשטרה.
המשטרה המשיכה לרדוף אחרינו. ירדנו אל הכביש המהיר, והתחלנו
לנסוע דרומה. אבא שלי ואני תמיד אהבנו את הדרום. אבא שלי הגביר
מהירות ל- 200 קמ"ש. המשטרה עוד רדפה אחרינו, אבל בערך כשהגענו
לבאר- שבע הם התייאשו; או שפשוט איבדנו אותם. בכל מקרה, כשכבר
לא יכולנו לשמוע יותר את הסירנות, אבא שלי נכנס לכביש צדדי
והתחיל להוריד מהירות.
הסתכלתי באבא שלי בעיניים פעורות, במבט שאפשר לפרש אותו לכמה
כוונים, אבל אני מעדיף לקרוא לו הערצה. באותו זמן חשבתי שהוא
משוגע. היום אני מבין, שאם אבא שלי לא היה כזה משוגע נהדר, לא
היה לו בכלל סיכוי. השוטרים הרי רואים את הפחד בעיניים של
אנשים, ובגלל זה הם מתנהגים איתם בקשיחות. אבל מול אבא שלי, הם
ידעו עם מי יש להם עסק. ככה זה אנשים.
קחו, לדוגמא, את אבא של יעלי. יעלי היא נערה, בגילי בערך, שגרה
בצד השני של הכביש. אבא שלה לפעמים חוזר הביתה שיכור ומרביץ
לה, לאמא שלה ולאחים הקטנים שלה. הם אף פעם לא היו אומרים
מילה, אבל אנחנו ידענו, לפי הצעקות ששמעו אצלנו בכל הרחוב,
ולפי הפנים שלהם. לפעמים, כשהוא היה חוזר הביתה, הוא ואמא של
יעלי היו רבים וצועקים. אחר- כך הוא היה לוקח איזה חפץ, מקל או
משהו כזה, והייתי חוטף צמרמורת כשהייתי שומע את זה פוגע במשהו,
ותוך כדי כך את הקללות שלו. ואחר- כך הגיע תורם של כל השאר
לצעוק.
יעלי סיפרה לי פעם, שכשאבא שלה לא כזה (זאת אומרת, שיכור
ומרביץ) הוא ממש נחמד לפעמים. הוא אפילו קונה לה ולאחים שלה
מתנות, וכל הזמן מבקש סליחה על זה שהוא מרביץ להם לפעמים. אבל
אתם יודעים מה? אני בטוח שאם אני הייתי במקום יעלי, והייתי
עומד מול אבא שלה, ומסתכל לו בעיניים ככה, בלי להראות טיפה של
פחד, הוא לא היה מעז להרביץ לי. כי אנשים אוהבים שאנשים אחרים
מפחדים מהם. אני, למשל, לא פוחד מכלום. אז אנשים לא מעיזים
להתעסק איתי.
ככה זה אנשים.
                         

בינתיים, הנחש מתקרב אליי. אני, די משועשע מכל העניין, מנסה
לסנוור את הנחש עם משקפי השמש שלי. נראה שזה מרגיז את הנחש.
הוא מתקרב אליי קצת. אחר- כך הוא מתקרב עוד קצת, עד כדי כך
שהייתי יכול לראות את האישונים שלו, לו היו לו כאלה. הנוכחות
שלו מתחילה לעצבן אותי. רק זה חסר לי, שהוא ייכנס לתוך הבית,
ודודה לאה תתחיל עם הצרחות שלה. אני פשוט אתפוס את הנחש ואזרוק
אותו רחוק. אני שולח יד נחושה לאחוז בנחש, כאשר לפתע הנחש מבצע
תנועה חדה, ונועץ את שיני- הרעל שלו הישר בזרועי. פחד.
אף פעם, אני חושב, לא פחדתי ככה. בעצם, אף פעם לא פחדתי. בכלל.
אולי, בעצם רק כשנולדתי. אני בשום אופן לא יכול לזכור את זה,
אבל פרויד אמר פעם שהפחד הכי גדול של האדם הוא פחד הלידה. זה
הגיוני, כשחושבים על זה. כלומר, לצאת אחרי תשעה חודשים ממקום
כזה חם ובטוח, כמו הרחם, אל האור הבוהק, המסנוור, המכאיב
בעיניים. הו, אלוהים; הו, אמא-

הכל נעשה חשוך פתאום. אני צונח תחתי.


הערה: זה הסיפור הקצר הראשון שכתבתי בחיי (לפני כמה ימים).
אז תהיו עדינים...