ילדה יושבת באמצע תל אביב, עוברים עשרות טיפוסים מולה, מסיתים
מבט ומתעלמים מקיומה ומבקבוק הוודקה בידה, אישה זקנה אחת
מהנהנת בראשה לשלילה ומפנה אצבע מאשימה כלפיה.
ילדה יושבת באמצע ת"א ומרגישה שהיא יושבת באיזו נקודה באמצע
העולם.
יש לה שיער חום קצר, תזכורת להתקף הכעס הקודם, עיניים חומות
ופה שמתחבא בזוויות של עצב, סתם ילדה, יש מליונים בדיוק כמוה.
היא מלטפת באצבעות כסוסות ציפורניים את חיטובי הבקבוק הקריר,
וידיה הופכות חסרות תחושה.
גם הלב הופך לפעמים..
חצי בקבוק כבר מסתובב לה בתוך הגרון, עושה סיורים לעבר הראש,
ונוגע בדרך בכל התחושות האלו שבורחות ממגע האלכוהול.
מהם היא מנסה לברוח כבר הרבה זמן, זה לא תמיד הולך, בקרב הזה
לפחות, היא ניצחה.
ילדה יושבת באמצע ת"א, עיניה מנסות להיעצם, לברוח לשינה מזככת,
מדרכת הבטון קשה מידי בשביל זה, והיא נשארת סתם, תלויה בן
ישיבה מיוסרת להישענות על אבן מחוספסת.
מתחיל להיות קר בלילה, אפילו האנשים מסיתי המבט הלכו מכאן, היא
נשארת לבד, היא וכמה טיפות אחרונות של וודקה בטעם תות.
היא שונאת וודקה בטעם תות, ניסיון נואש להמתיק את טעם הוודקה
הצורב, באיזו נחמה בטעם תות.
"עלוב", היא ממלמלת לעצמה,
"עלובה", היא לוחשת לקיר.
אפילו לה כבר מתחיל להיות קר, לא נשאר מה שיחמם אותה, אנשים
כבר לא מסתובבים כאן, והוודקה נגמרה.
ילדה יושבת באמצע ת"א, ולא יודעת אם לצחוק או לבכות.
דמעות שיורדות במורד פנייה, וצחוק מטורף שמצטרף אליהן, פותרים
את המצב.
היא יושבת, ומרגישה שהפעם היא הולכת להפסיד, שהמחשבות האלו כבר
מזמן חברו נגדה, והנה, ממש עכשיו, הם מתגנבות, מטפסות במהירות
לעבר ראשה הכואב.
היא אוספת את המטבעות האחרונות שנשארו לה, אגורות ושקלים
מרשרשים בכף ידה, שהיא מגישה אותה למוכר בהתנצלות ומבקשת
בשקט.
הוא לא מעיף בה מבט נוסף, סופר את עשרות האגורות, שולח לה
נשיפת אף זועמת על הטרחה שהיא מעבירה אותו, ולבסוף נותן לה
בקבוק בשקית ניילון שקופה.
השקית נזרקת כבר בדרך, והיא חוזרת לנקודה המדויקת בה ישבה,
אמצע ת"א, אמצע העולם.
היא מדליקה סיגריה, כמעט האחרונה,
לוקחת לגימות גדולות, ומקווה לנצח גם הפעם, כי אם היא תפסיד
היא לא בטוחה שהיא תצליח...
ילדה יושבת באמצע ת"א,העולם.
אנשים כבר לא הולכים לידה, משענת האבן כבר לא מחוספסת לה, היא
מנצחת, הפעם.
ילדה יושבת באמצע ת"א,

והילדה הזאת היא אני.