נולדתי עיוור. מעולם לא זכיתי לראות צבעים. אדום, צהוב, שחור
... הכל נראה בעיני אותו דבר.
למדתי להבחין בצבעים בצורה אחרת מאשר בני אדם רגילים. למשל, אם
אני פותח את המים החמים, אני מדמיין לעצמי את הצבע האדום. ואם
אני פותח את המים הקרים אני מדמיין את הצבע הכחול.
בצורה כזו אני מנסה לחוש את הצבעים.
נולדתי בשנת 1980 בשכונת ימין-משה בירושלים. כבר בלידה הבחינו
הרופאים בסיבוך קשה בקרניות העיניים שלי. נלקחתי לחדר ניתוח
ולמרות שהרופאים ניסו להציל את הראייה שלי, הם לא הצליחו.
כשבישרו לאמא שלי שלעולם לא אראה אותה, היא פרצה בבכי קורע לב.
כך היא ספרה לי.
כל האחים שלי נולדו רואים. רק אני נולדתי בלי החוש הזה. אבל
בגלל שאינני מסוגל לראות, החושים האחרים שלי מחודדים יותר משל
אחרים. למשל, חוש השמיעה. חוש השמיעה אצלי הוא חזק מאוד. אני
מסוגל לשמוע ממרחק רב מאוד.
למדתי לחיות עם זה. לכאורה, השלמתי עם זה מהלידה. לא זכיתי
לדעת איך זה להיות אדם שמסוגל לראות, אז לא ידעתי מה אני
מפסיד, בעצם.
אני קורא מהר מאוד. כתב ברייל כמובן. יש לי יכולת אדירה ואני
ממש זריז כשאני קורא. אבל, יש גם מגבלות נוספות. אני לא יכול
לחצות את הכביש בלי כלב הנחייה שלי, בילבו. לפני שקיבלתי אותו,
אני זוכר שחיכיתי באחת הפעמים אולי איזה עשר דקות כדי לחצות
מעבר חצייה שהרמזור היה בו מקולקל.
מכוניות פשוט סרבו לעצור. מישהי נחמדה נגשה אלי ואחזה בזרועי,
והעבירה אותי את הכביש.
לפני חודשיים, הגיע אלי מידע על צמד רופאים, ד"ר פרנקו וד"ר
לוינשטיין. יש להם קליניקה בארה"ב, והם מנתחים מאוד מוכרים שם.
נאמר לי שהם ביצעו ניתוח מסובך בעכבר עיוור, והצליחו להשיב לו
את ראייתו. בשלב מאוחר יותר זה גם פורסם בעיתון, אבל ידעתי על
כך עוד לפני שזה התפרסם.
הניתוח, כך נאמר לי, לא מחזיר את הראייה למצב נורמלי לחלוטין,
כלומר ראייה 6/6 לא תהיה לי, וכנראה שאני לא אהיה טייס, אבל
חשבתי שכדאי לנסות. הניתוח הזה יקר מאוד, והייתי חייב לשבור את
החסכונות שלי ושל ההורים שלי. אחרי הכל, רציתי לראות יותר
מהכל. ויתרתי על המון כסף כדי לממש את החלום.
טסתי לארה"ב עם אבא שלי, כשבמזוודה שלי יש לא פחות מ- $
57,000, עלות הניתוח המסובך.
כשהגעתי אל הקליניקה של פרנקו ולוינשטיין, קיבלו אותי ממש יפה.
ד"ר לוינשטיין לקח אותי לחדרו והסביר לי שוב את כל הפרטים על
הניתוח. מה שלא ידעתי הוא שהניתוח עלול להיכשל. אין הצלחה של
100 אחוז. ההצלחה היא בערך 60 אחוז, אבל כל כך רציתי לראות,
שלא היה אכפת לי. סמכתי על שני הרופאים שהצליחו להחזיר את
הראייה לעכבר קטן, אז מה זה בשבילם בן אדם ?
נאמר לי שאני הבנאדם הראשון שמבוצע עליו ניתוח מסובך כזה. כבר
היו נסיונות לבצע ניתוחים שונים בעיניים, אבל ניתוח מסובך
ומורכב שכזה, עדיין לא בוצע בעבר.
הובלתי לחדר הניתוח ושם, במשך 8 שעות, טופלתי ע"י שני
הרופאים.
לאחר הניתוח הרגשתי כאבים באיזור העיניים. עיניי היו מכוסות
בפדים לבנים. רק למחרת הורשתי להוריד את הפדים מהעיניים.
הורדתי את הפדים בחשש.
לא האמנתי ! יכלתי לראות את אבא שלי, את ד"ר פרנקו ואת ד"ר
לוינשטיין, ואפילו אחות נוספת שנראתה ממש ממש טוב. אבא שלי בכה
מאושר. החלטנו להאריך את השהות שלנו בארה"ב לעוד שבועיים כדי
"לראות" עולם.
מעולם לא הייתי בחו"ל. לא היה לי שום טעם לנסוע לראות נופים
מדהימים. מבחינתי נוף בארץ ונוף בחו"ל הוא אותו דבר. אני בכלל
לא יודע מהי ההגדרה של נוף.
הוקסמתי מהמקומות שבהן טיילנו, ובתום השבועיים, שעברו ממש כמו
יומיים, חזרנו לארץ.
במשפחה החליטו לחגוג את המאורע ויצאנו לירושלים למסעדת
"סבארו".
הייתי מאושר. יכלתי סוף סוף לראות מה שאני מכניס לפה. אכלתי
מנת ספגטי ממש טובה, ואז נשמע הפיצוץ המחריד. מחבל מתאבד. לרגע
חשבתי שהבניין מתמוטט. הקומה העליונה נפלה בחלקה, ורסיסי
זכוכית נתזו על הרצפה. אנשים החלו לצעוק ולצרוח. היה שם כל כך
הרבה דם שנמהל בריח המסעדה האיטלקית.
חלקי גופות התפזרו ברחבי המקום. אנחנו לא נפגענו. ישבנו מאחורי
עמוד בטון ענק ולא ספגנו את רסיסי המטען. עיני ראו בפעם
הראשונה בחיי מראות מזעזעים. דיווחים על פיגועים הייתי שומע
דרך אמצעי התקשורת, אבל מעולם לא ראיתי פיגוע בטלוויזיה ומעולם
לא נכחתי באחד כזה.
הייתי מזועזע. בשוק טוטאלי. ואז, לפני שהספקתי לחשוב על מה
עושים באותו רגע, היה פיצוץ נוסף.
הפעם הפיצוץ היה ממש סמוך אלי. נפגעתי. לא ראיתי כלום. שמעתי
את אחותי צועקת: "יורד לו דם מהעיניים, יורד לו דם מהעיניים".
יותר לא ראיתי.
הספקתי לחוות את תחושת הראייה למשך ימים ספורים בלבד. עדיף היה
לי להשאר עיוור. אם בשביל מראות כאלו עשיתי את הניתוח, באמת
היה טוב יותר לו נשארתי עיוור.
אחותי נפגעה בצורה בינונית בפיגוע. אבא ואמא לא שרדו את
הפיצוץ. שניהם חטפו רסיסים לחזה, ומותם נקבע בבית החולים. אני
נפגעתי מרסיסים ברגל ובעיניים.
לא חשבתי על הכסף הרב שהשקעתי בניתוח. חשבתי על כל אותם
אזרחים, שאבדו את יקיריהם בפיגוע הנורא הזה.
העיניים שלי כבר לא ישובו לראות אור יום, ואולי מוטב שכך. אין
לי צורך בחוש הראייה. חוש הראייה הוא בשבילי מותרות. התרגלתי
לחיות בלעדיו, ואמשיך לחיות בלעדיו, אבל לפחות אמשיך לחיות.
ישנם אחרים שלא היו ברי מזל כמוני, וקפחו את חייהם.
התמונה ש"זכיתי" לראות בשניות האחרונות לפני שאבדתי את הראייה,
תשאר עמי לנצח. לא אוכל למחקה. כאילו היא שמורה עמי ולעולם לא
אוכל להחליפה.
לעולם לא אראה יותר את האדום, צהוב, שחור ...
אירוני, אמנם, אבל אלו הצבעים האחרונים שראיתי. אדום שנמהל
בצהוב, ולבסוף כלום. שחור.
בהלוויה עמדתי עם כל קרובי המשפחה. בילבו עמד לידי והיה שקט
מתמיד. משקפי שמש כהים הסתירו את פני המצולקות מהרסיסים. הם
הסתירו עיניים. עיניים שהיו סגורות לרווחה. |