כמעט לכל אחד מהחברים שלו היה איזושהו סיפור על חיית מחמד
שהייתה להם ומתה מוות טראגי מוקדם מהצפוי. נקטעה באיבה.
תמיד כשהם היו מדברים על חיות מחמד הם היו מספרים את הסיפורים
הכואבים והמרגשים שלהם על כלבים שנדרסו, אוגרים שנדרכו וחתולים
שנפלו מהחלון על קקטוס, ורק לו לא היה מה לספר.
הוא הרגיש בשיחות האלו תמיד מיותר, לא שייך, מין סיגל שחמון
כזה.
הוא נורא רצה שגם לו יהיה סיפור על איזו חיה שלו שמתה כדי שגם
הוא יוכל לספר בהתרגשות לחבריו כמה הוא אהב אותה ואיך הוא
מתגעגע אליה וכמה זה מדהים הקשר שיכול להיווצר בין אדם לחיית
המחמד שלו.
חיית מחמד דווקא הייתה לו. היה לו כלב פינצ'ר קטן בשם בובי אבל
הבעיה הייתה שהוא היה חי, לכן גמלה בליבו ההחלטה לגרום לכלב
למות כדי שגם הוא יוכל לספר סיפורים לחבר'ה.
אבל הוא לא התכוונן להרוג אותו במו ידיו. חס וחלילה! הוא
התכוון פשוט להיות פחות זהיר, כל כך פחות זהיר שתאונה מצערת
שתקרה תהיה דבר בילתי נמנע.
הדרך האולטימטיבית והנעלית למוות של חיית מחמד היא הידרסות
,ולכן במסגרת אסטרטגיית אי נקיטת אמצעי זהירות שלו ,הוא ירד עם
הכלב מדי יום שלוש פעמים וטייל איתו בשכונה ללא רצועה בתקווה
שהכלב יתפרץ לכביש.
למרבה הצער הכלב נשאר נאמן למדרכה ולא התפרץ בכלל, אז הוא החל
לטייל איתו במסלולים שונים שחייבים לעבור בהם הרבה כבישים. הוא
היה עובר כביש וקורא לבובי מהצד השני לבוא אליו , אבל לרוע
מזלו תמיד כשהכלב היה עובר או שלא היו מכוניות בכלל, או שהן
היו נעצרות או שהן היו נוסעות מעל הכלב ולא קרה לו כלום.
הוא  לא נתן לכישלון להפריע לו והגיע למסקנה שאולי זה יקח זמן
אבל מתישהו זה יהיה חייב לקרות,ואם הוא רוצה שהכלב שלו ידרס
אין לו מה לעשות מלבד להתמיד בטיולים ולקוות לטוב.
יום אחד זה סוף סוף קרה. הוא במזל טוב נדרס למוות על ידי תלמיד
שהיה בשיעור נהיגה. הוא לא ציפה שזה יקרה בכלל וזה בא לו
בהפתעה גמורה . כל הטיולים והריצות בין הכבישים הניבו פירות.
בובי הכלב מת.
הוא נפגש עם חבריו וסיפר להם בעצב "בובי הכלב שלי נדרס ומת,
הייתי כל כך קרוב אליו"... ובין החבר'ה החלה השיחה המוכרת על
הקשר המדהים שיכול להתפתח בין אדם לחיית המחמד שלו.
זכרונות מהעבר על חיות מחמד ז"ל הועלו וכל אחד סיפר את הסיפור
האישי שלו בעצב כשמדי פעם דמעות מפציעות בעיניים של מישהו.
ככה יושבת לה חבורה של אנשים בוגרים מעלה זכרונות על חיות מחמד
מתות, בוכה לעיתים ושרויה בעצב, אבל זה לא עצב שנובע באמת
מאובדן כלב, חתול, אוגר, צב או ירגוז, זה עצב שנובע מחוסר
האמונה בחוסר האנושיות שהם הגיעו אליו.
חבורה של רוצחי חיות מחמד שכל מה שהם רצו היה פשוט להיות
שייכים לשיחה.