יממה שלמה היא חיכתה שיתקשר, וכשהטלפון הסלולרי שלה צלצל סוף
כל סוף, היא ישבה במושב שליד הנהג בדייהטסו של יגאל, שעמדה
ברמזור אדום בפינת הרחובות בן יהודה ואידלסון. הצג האדום של
המכשיר הראה מספר טלפון לא מוכר לה באזור חיוג ירושלים.
בנסיבות אחרות, היא היתה עושה מאמץ לרשום אותו, או לפחות לשנן
אותו, אבל כאן, בתוך המכונית של יגאל, לא היה לה עט, וההפתעה
שבקבלת שיחת הטלפון גרמה לה למהר ולענות, ומשום שענתה, נעלם
המספר שהופיע על הצג של הטלפון. הלו, היא אמרה, בקול מאנפף
מעט, שכן ביממה שעברה, מלבד להרהר בו ולקוות שיתקשר, העסיקה את
עצמה גם בלפתח הצטננות.
הקול מהצד השני של הקו היה עמוק, יותר ממה ששיערה, והציג את
עצמו כ"אריאל". משום מה, עובדת היותו קרוי אריאל הפתיעה אותה
מעט. את לא מכירה אותי, הוא אמר. אני לא מכירה אותך, אבל אני
יודעת מי אתה, היא ענתה, ולמרות שציפתה שיגאל ישלח לעברה מבט,
או אפילו ישאל אותה עם מי היא מדברת, הוא הביט קדימה, כאילו כל
זה אינו מתרחש במכונית שלו.

היא מעולם לא עשתה את זה, אבל הוא נראה נחמד, והאופן שבו ישב
לבדו ליד הבאר וקרא את מדור התרבות בעיתון שבה את ליבה. העינים
שלו היו אדומות, וגם קצה אפו, אולי מקור ואולי, כמוה עכשיו,
מהצטננות.
היא לא הצליחה להזכר מתי בפעם האחרונה מצאה את עצמה יושבת בבאר
על כוס בירה בשש בערב. אבל כשמיכה והיא עברו על פני הבאר בדרכם
בחזרה למכונית של מיכה, שחנתה במקום אסור ברחוב מזא"ה, המקום
נראה נחמד ומזמין, ומיכה כהרגלו לא התנגד כשהציעה שיכנסו פנימה
וישתו משהו, אפילו ששניהם ידעו שאפילו בירה אחת גורמת למיכה
סחרחורת, ושהעובדה שהוא צריך לנהוג בחזרה לכפר סבא תגרום לכך
שישאיר את מרבית הנוזל בבקבוק.
הם התישבו על הבאר והזמינו בירה. מיכה שלף את מד הסוכר בדם
שלו, ושאל אותה על יגאל. סתם מישהו להעביר איתו את הזמן, היא
אמרה כלאחר יד. למה, הוא חמוד, מיכה ענה, דוקר את קמיצתו
השמאלית ביד מיומנה. אז בבקשה, תיקח אותו, היא ענתה לו, אתם
מתאימים, ושמטה את התיק האדום שלה על הרצפה. כשהתרוממה אחרי
שהרימה אותו, גילתה אותו עומד בצד השני של הבאר.
הוא לבש כחול, ועל גבו היה תלוי תרמיל כחול. בחור חמוד בשעה
ארבע, אמרה למיכה בשקט. מיכה מרח את טיפת הדם האדומה והנוצצת
על הנייר המיוחד שתקוע בתוך מד הסוכר, ואמר לה בכעס מדומה שהיא
יודעת שהוא לא טייס ולא מבין את שיטת המיפוי הזו, אבל אז הוא
הרים את ראשו וגם העינים שלו נעצרו עליו, והוא השתתק. בינתיים,
מושא מבטיהם הוריד את התרמיל והתישב. רק אחרי שפנה לבארמן
והזמין כוס בירה וסנדוויץ', שלח מבט לצד השני של הבאר. היא
החזיקה את מבטו לרגע, ואז הסיטה את עיניה.

רציתי להגיד לך תודה, אמר אריאל בקולו העמוק, והיא לא הפסיקה
לחשוב על דרך בה תוכל לשאול אם זה בסדר שתחזיר לו טלפון מאוחר
יותר. יגאל פנה ימינה לתוך רחוב טשרניחובסקי, וזו היתה טעות
מצידו, כי הם היו צריכים להגיע לנחמני, ובסוף טשרניחובסקי לא
היתה פניה שמאלה לאלנבי.

היא לא הצליחה להוריד ממנו את העיניים. הוא דפדף באיטיות
בעיתון, ואז השהה את מבטו על אחד העמודים. תגיד לי שהוא לא
מסתכל בעמוד ההומואים, היא לחשה למיכה. הוא לא, סיכם מיכה.
השעה היתה רבע לשבע, ומיכה היה צריך למהר לכפר סבא כי הבטיח
לשמור על אחינו בן השנה. הגבר המקריח שישב לידם על הבאר שילם
ועזב את הבאר. אולי נזמין אותו להצטרף אלינו, היא שאלה את מיכה
, עדיין מתבוננת בו. הוא נראה עצוב, סיכמה. הוא באמת נראה כמו
מישהו שרוצה שיקחו אותו הביתה ויטפלו בו, אישר מיכה, אך לפני
שאחד מהם הספיק לפנות אליו ולהציע לו להצטרף, נתפס המקום הריק
שהפריד בינם לבינו על ידי בחור צעיר ואישה קצת פחות צעירה. כך
שוב חצצו אנשים בינם לבינו, וההצעה שלה לא היתה רלוונטית יותר.

הם הזמינו חשבון. היא גששה אחר ארנקה בתיק האדום שלה. בטעות
הוציאה מתוכו גם  את הפנקס הקטן שלה, זה שתמיד הסתובבה איתו,
כדי שאם פעם יעלה בה רעיון נפלא, היא מייד תוכל לרשום אותו. על
הבאר, מצידו הימני של מיכה, נותר מיותם עט כדורי, בו חתם
המקריח על שובר הוויזה שלו. היא ביקשה ממיכה שיעביר לה את העט,
פתחה את הפנקס שלה, דפדפה עד שהגיעה לדף נקי, וכתבה עליו את
שמה, ואחר היסוס, את מספר הטלפון הסלולרי שלה. הוא לא היה שלה
באמת, אלא של החברה. היא המעיטה להשתמש בו, ובעיקר ניצלה אותו
כדי להחזיר טלפונים לאנשים שהשאירו לה הודעות, כשלא היתה ליד
טלפון אחר. מיכה הציץ לתוך הפנקס שלה. זה נראה כמו "נעל",
חיווה את דעתו. הוא הפך דף בפנקס, ואמר, תכתבי שוב, הפעם ברור.
למרות שחשבה שזה נראה ברור מספיק, היא כתבה שוב את שמה, הפעם
בלי לחבר את האותיות, ואפילו כתבה את היו"ד כמו שכותבים בתשבץ,
עם קו מאוזן קטן בקצה התחתון של היו"ד, כך שנראתה כמו קמץ
הפוך. היא תלשה את הדף מהפנקס וקיפלה אותו לשניים. הבארמן
החזיר להם עודף, ומיכה מיהר לקום. היא הגישה לבארמן את העט
הכדורי שלו, ואז הבחינה שהוא כבר לא יושב באותו המקום בו ישב
קודם, על הבאר, אלא בשולחן צדדי, שם הוא אכל ביתר נוחות את
הסנדוויץ' שלו.
לעשות את זה? היא שאלה את מיכה העומד מולה. מיכה הנהן במרץ,
אוחז בידו את הנרתיק ובו מד הסוכר שלו. היא לא היתה משוכנעת.
אתה עשית את זה פעם? היא שאלה אותו, מתוך הנחה שהוא יענה
בשלילה, אבל מיכה אמר לה שכן. היא דרשה ממנו לספר לה מתי ואיך.
מיכה התפתל רגע, ואמר שהוא לא עשה בדיוק את זה, אבל שפעם בחדר
כושר הוא ביקש ממישהו לשבת עליו. והוא ישב? היא שאלה. כן, הוא
אמר. היא השתהתה רגע ואז אמרה לו, איזו בקשה דבילית זו, לבקש
ממישהו שישב עלייך. זה היה לצורך כפיפות בטן, מיכה הצטדק, אבל
הוסיף אחרי שתיקה קצרה, זה היה מעבר לכפיפות בטן.
הבארמן הביט בהם, כנראה משום שלא הבין מדוע הם עדיין עומדים
במקומם במקום לצאת ולפנות מקום ללקוחות נוספים. מיכה פנה
לכיוון היציאה והיא התחילה ללכת אחריו. ואז, ברגע שיצאו מאזור
הבאר, היא הסתובבה באופן חד לעבר השולחן הקטן שאליו הוא ישב.
בתאבון, היא אמרה לו, והניחה במהירות את הפתק המקופל על השולחן
שלו, בין החרדל למלחיה. אחר הסתובבה, וצעדה במהירות לעבר מיכה,
שחייך את החיוך הנבוך שלו. מיכה החזיק לה את הדלת, והם יצאו
החוצה. אני כזו מטומטמת, אני לא מאמינה שעשיתי את זה, היא אמרה
למיכה, בעודם צועדים לכיוון האוטו שלו. את לא מטומטמת, מיכה
אמר, וחוץ מזה הוא חייך. תעזוב, הוא לא יתקשר, היא סיכמה,
בעודה סוגרת את הדלת שליד הנהג. אחר כך שלחה את ידה לתוך התיק
שלה, ווידאה שהטלפון הסלולרי שלה דלוק.
כל הערב ישב הטלפון הסלולרי שלה דלוק במטען שלו. בשלב מסויים,
היא אפילו הביאה את המכשיר והמטען לחדר שלה, ממקום מושבם הקבוע
במטבח, מחשש שלא תשמע את הטלפון מצלצל ותחמיץ את השיחה שלו.
אחת לכמה זמן, בדקה את התא הקולי. אין הודעות, ענה לה הקול
המוקלט הקבוע.
שישי התחלף בשבת. היא קמה מאוחר, ובדקה הודעות. הוא לא התקשר,
או לפחות, לא השאיר הודעה. היא השאירה את המכשיר פועל.
כשהחשיך, החליטה שהוא כבר לא יתקשר. כנראה הרתיעה אותו. היא
הצטערה שלא התחילה לדבר איתו, שלא אמרה לו שזו הפעם הראשונה
שהיא עושה כזה דבר. מעניין אם זה היה משנה בכלל. יתכן שלא.
בשמונה התקשר יגאל והציע לה לבוא עימו לבקר ידידה. בחוץ התחיל
לרדת גשם. היא רצתה לצאת מהבית, וניאותה להצעתו. אחרי הביקור
החליטו ללכת לשתות קפה. היא היתה צריכה לנחש שדווקא אז הוא
יתקשר. חבל שלא השאירה את המכשיר בבית, או שלפחות היתה מכבה
אותו. אז הוא היה חייב להשאיר לה הודעה. אולי הוא היה מבקש
ממנה להתקשר אליו.

הפתעתי אותך, היא אמרה לתוך הפומית, בקול מאנפף ואולי גם קצת
מתילד, שמיד הצטערה עליו. אריאל שתק לרגע ואמר, לא, זאת אומרת,
אני מבין את זה. חשבתי על זה די הרבה. החברה שלי נמצאת בחו"ל
לחצי שנה, וכנראה שאתמול באמת נראיתי בודד.
אוי, אין כאן שמאלה, אמר יגאל בקול רם, לה או לעצמו או לשניהם.
היא הנהנה ונסתה לשמור על פנים קפואות. גם אני הסתכלתי עלייך,
אריאל המשיך, ואת מוצאת חן בעיני. אבל זה היה בדיוק על הגבול
הזה של בין להסתכל ובין לעשות משהו. את מבינה?
כן, היא אמרה, ואז הוסיפה, חבל.
מה, הוא שאל, לא שמעתי, היה נתק.
חבל, היא אמרה, אמרתי חבל.
הם שתקו לרגע. היא לא ידעה מה להגיד. לא שהיו לה הרבה דברים
לומר, אבל היא פשוט לא הצליחה להתרכז. הדבר היחיד שחשבה עליו
היה איך שהיא ידעה מההתחלה שיש בו משהו מקסים ועמוק, ואיך
כשהוא אמר את המילה בודד היא הרגישה כאילו היא תתחיל לבכות
כאן, באוטו של יגאל, שעמד ברמזור אדום בפינה של טשניחובסקי
ואלנבי.
אז, זהו? היא שאלה לבסוף.
הוא לא הבין את השאלה, והיא לא ידעה איך להסביר לו למה היא
מתכוונת בלי שתחשוף בפני יגאל את כל הפרטים, דבר שלא התכוונה
לעשות. אז אתה מציע שנרד מזה? היא שאלה שוב, בתקווה שהפעם הוא
יבין את השאלה.
אני לא חושב שזה מה שאת מחפשת, הוא סיכם, והיא ידעה שהוא צודק.
לא שהיא רצתה לקיים איתו איזה רומן רווי הרס עצמי, אלא שמשום
מה חשבה שהשורה התחתונה שלו תהיה אחרת. אחרי הכל, אם הוא תפוס,
הוא לא היה חייב להתקשר; אבל הוא התקשר. היא רצתה להגיד לו
שישמור את המספר שלה אם משהו משתנה, היא רצתה לומר לו שאם הוא
שוב בודד בתל אביב, הוא מוזמן להתקשר אליה והיא תשתדל לעודד
אותו, היא רצתה לבקש את מספר הטלפון שלו כדי להמשיך את השיחה
הזו בצורה נינוחה יותר מאוחר יותר, אבל במקום כל הדברים האלה,
היא אמרה לו, טוב, תודה שהחזרת לי טלפון. וגם הוא אמר תודה,
ושניהם ניתקו. היא כיבתה את המכשיר והכניסה אותו לתיק. הרמזור
התחלף לירוק, ויגאל שילב מהלך ושאל אותה, לאן? תפנה ימינה להס
וננסה שוב, היא אמרה, ותהתה אם גם הוא שם לב שהקול שלה רעד.