הולכת על הכביש האפור.
מועדת מדי פעם בגלל הבורות הקטנים.
פרצופים זרים עם עיניים מגולגלות נמצאים בקצה של הרחוב.
לא רואה אותם אבל מרגישה.
מרגישה איך הם מפוצצים לה את הגולגולת,
איך הם שוברים לה את העצמות.
איך הם דוקרים אותה עם סכין ישר בלב. במה שנשאר ממנו.
"אל תפחדי". -"איך לא?".
"תשירי".
אז היא שרה על אישה שנגנה בנבל עד שנפל עליו טיל והרס אותו.
ואותה.
זורקת לחלל האוויר המצהיב את המילים הקשות שלה.
את המילים הגוועות שלה, המפחדות, הרועדות.
"הידיים שלך". -"מה איתן?"
"הן נרקבות".
מביט בך צועדת בקושי צעד אחר צעד,
נלחמת בצמרמורת הייסורים הנוראה שלך.
מרימה את הראש באיזושהי גאווה שמצאת באיזשהו מרתף חשוך.
ולעיניים היפות שלך כבר אין את היכולת להוליד דמעות אז הן פשוט
נשארות פקוחות.
מקבלות הכל.
נרתעות מהכל.
ואז זה בא ומוריד לך את הראש בבת אחת עם הבום הענק שלו.
נופלת אחורה מההדף ונשברת לאלפי רסיסי זכוכית מלוכלכים.
מנסה לאסוף אותך ולא מצליח-
כמו שאף פעם לא הצלחתי.
"עזוב אותי עכשיו".