מרקס גרס כי - "ההוויה קובעת את התודעה". לעתים יכול אדם לעבור
את מרבית מסלול חייו, מבלי שיעלה בידו לפענח את תמונת המציאות
המלאה שבה הוא חי, פועל ומשפיע.  יוצרי-ההמונים כמו באך,
מוצארט, בטהובן, ובסך הכל כחמישים מלחינים קלאסיים, מספקים
כיום פרנסה, על-פי הערכה, לעשרה מיליון איש. את צליליו
האלוהיים של מוצארט מפיקים תעשיות ענק. תעשיות הברזל והעץ
(כורים וחוטבי-עצים) בתי-חרושת לייצור כלי-נגינה, תעשיות הדפוס
(תווים, ספרים, קטלוגים), תעשיות הפלסטיק (דיסקים, קלטות), ואל
כל אלה מתווסף מספר עצום של בעלי-מקצוע, ועובדי-שירות, כמו
מנהלים, פקידים, רואי-חשבון, מפיקים, מאיירים, מגיהים, עורכים,
נהגים, עובדי-במה, תפאורנים, מלבישים, תאורנים, סדרנים,
שליחים, מזנונאים, עובדי-ניקיון, נגנים, מנצחים, זמרים,
אנשי-תקשורת, ועוד ועוד ועוד, וכל אלה מספקים פרנסה
לבני-משפחותיהם, עשרה מיליון נפש, על-פי הערכה, ברחבי-העולם.
מחזאים כשייקספיר, צ'כוב ואחרים, נכללים אף הם בקטגוריה של
יוצרי-המונים, ובווריאנטים קלים מהמחזאים הקלאסיים, גם הם
מספקים פרנסה למיליוני אנשים ברחבי-העולם. אפשר להניח כי
מוצארט ובאך - אם יכלו לנבא את הפריצה הטכנולוגית של המאה
העשרים, היו מנסים לכלכל באופן שונה את ענייניהם הפיננסיים, אם
כי כלל וכלל אין להניח שהדבר היה מסתייע בידם, כיוון שיוצר
ההמונים הינו פנומנה שהחברה האנושית לא מצאה עדיין את הדרך
להתמודד איתה. פתאום נולד (או נוחת) מין יצור שכזה שיש לו
היכולת לספק פרנסה, חדוות יצירה ושמחת חיים לכל כך הרבה אנשים,
ממש יש מאין הוא סוחט מן האוויר סימפוניה או מחזה, וכהרף עין
עשרות או מאות אנשים כבר שקועים בעשייה של עבודה יצירתית, עד
לרגע בו ייחשף הפלא אל מול עיניהם של אלפי-אנשים אחרים
בהיכלי-התיאטרון והמוסיקה. הפער העצום בין הנתינה של איש אחד,
לבין הלקיחה של הרבים, הוא שעוטה על היוצר כסות של תעלומה,
שהרי יש בתופעה זו מוטיבים על-טבעיים, מיתולוגיים, שכן באופן
מסורתי הישות המעתירה שפע ואושר על בני-האדם היא האל, מהו אם
כן היצור הזה, הממלא את אותה פונקציה בדיוק?
בנקודה נו נפתח מסלול יסוריו של יוצר ההמונים, נפתח תהליך
מישושו ובדיקתו, תחילה במבטים חוקרניים ופולשניים (מה אתה חושב
שאתה אלוהים או משהו..?), והיוצר לעצמו בתגובה: (אפשר לגרד פה
איזה לירה לשוקו ולחמנייה..?), אחר-כך מגיע שלב השאלות התמוהות
(כמה זמן כתבת את המחזה? איך אתה כותב?), והיוצר לעצמו בתגובה:
(אללה. אלה חושבים שהמלאך גבריאל מכתיב לי בלילה.).  אין שום
נקודת חיבור בין תפיסת הבריות את היוצר, לבין תפיסת היוצר את
עצמו, כאשר במרבית המקרים תופס היוצר את עצמו כאיש מקצוע,
החברה אינה מתייחסת לאדם היושב באפלולית חדרו ומשרבט מלים על
הנייר כאל בעל מקצוע, שכן תהליך עבודתו הוא פרטי והכניסה
אסורה. (אולי לעזאזל הוא עושה שם חיים משוגעים, אולי עוברות
עליו שלושים אורגזמות בשעה, אולי הוא במצב של נירוונה אלוהית),
אפשר לראות על פרצופו של מכונאי את המאמץ כשהוא מסובב בורג
בתוך מנוע, אבל היוצר. מה עובר עליו.. ואיך, מתי, כמה ולמה..?
ככול שהיוצר ירצה פחות את סקרנותם של הבריות, (שכן לגבי דידו
הוא בעל מקצוע, איש עובד, וכל השאר זה עניינו הפרטי), כך
במקביל תתעצם אצל הבריות התאווה לפולשנות ולהקזת דמו, כיוון
שהתרחקותו נתפסת בעיניהם כהתנשאות, בעוד בעיני היוצר התנהגותם
נתפסת כהטרדה, , על כן, במצב דברים מעין זה, איך מכלכלים את
עבודתו של היוצר? פר שעה, פר מאמץ, פר ותק, פר ניסיון, פר
כשרון? מה הם הקריטריונים? ואם הוא כותב מחזה בשבוע..? (מחזאי
בשל שליטש את כתיבתו במשך עשרים שנה עשוי לכתוב מחזה בשבוע),
אז אם כך, האם צריך לפצות אותו על התקופה שבה הוא ליטש את
כתיבתו?, ואיך אפשר לדעת כמה שעות ביום הוא עבד? הוא לא דפק
כרטיס בשום מקום.וכן הלאה תמיהות ושאלותבלי רצון של ממש לקבל
תשובות חד-משמעיות העשויות להסתכם במיליוני שקלים.
לסיכום הפרק הזה שאלת המפתח היא: מה הם הקריטריונים לפיהם יש
לחשב את התמורה הכספית לעבודתו של היוצר, בנסיבות בהן החברה
ו/או חלקים ממנה, מעונינים בפרי-עמלו? ושאלת מפתח זו מובילה
באופן טבעי אל פרק העובדות בשטח והפתרונות הביזריים, התמוהים
והמבזים, שהחברה ו/או חלקים ממנה בחרו להשתמש בהם.
על-מנת שהפסיפס בסופו של חיבור ייחשף בשלמותו, יש לציין מספר
עובדות יסוד המעצימות ואולי אף יוצרות את הטרגדיה הפרובלמטית.
עובדה היא כי חלק ניכר מאומות העולם חתומות על אמנה בינלאומית
, לפיה ההגנה על יצירתו של אדם פגה שבעים שנה לאחר מותו,
בישראל - החתומה על האמנה - הסעיף קבוע בחוק זכויות יוצרים.
(נכון להיום בניגוד לרוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו). מה עשוי
להיות המניע של האנושות הנאורה לגנוב ולעשוק לאור היום את
פרי-עמלו של יוצר, ולנטרל מיורשיו את זכותם הטבעית לרשת את
עזבונו (נכדים ונינים)? מדוע תגן המדינה על ביתו או תכשיטיו של
אדם שעברו מדור לדור (נניח במקרה של גניבה) ולא תגן על קניינו
הרוחני? מצדדי החוק טוענים שהמדינה פשוט השלימה עם העובדה כי
אין ביכולתה לעקוב אחר כל יחידה משפחתית או אדם בודד הגונב
האזנה למוצארט, אך ראו זה פלא, העובדות בשטח מצביעות על כך
שהמדינה היא הגנבה והעושקת הגדולה מכולן, מתי לאחרונה העלה
תיאטרון מסחרי בישראל את רומיאו ויוליה? מתי לאחרונה ניגנה
תזמורת מסחרית בישראל את התשיעית של בטהובן? למי יש תקציבי-ענק
להעלות ולהשמיע יצירות מופת אלו (ואחר-כך לגרוף רווחים
עצומים)? האם כה קשה למדינה לעקוב אחר שלוש ארבע חברות
התקליטים היחידות בישראל כדי לגלות שהן - בגיבויו של החוק
הנפשע - עושקות את פרי עמלם של מלחינים? האם כה קשה למדינה
לעקוב אחר עצמה כשהיא מממנת תיאטראות העושקים את פרי עמלם של
מחזאים, ותזמורות ואנסמבלים העושקים את פרי עמלם של מלחינים?
ובכן. לא השלמה אם אי-יכולתה של המדינה להתמודד עם הגנב הקטן
המאזין למוצארט בסתר יש לנו כאן, אלא אסטרטגיה מחושבת ומכוונת
של השלטון.
בכל שלטון, קיים חשש מתמיד מפניו של היוצר הבודד (נביא זעם).
בימי קדם נהגו הבריות להתקבץ סביבו בכיכרות העיר (מעין הצגה)
ושם הוא היה מטיח ומדיח. החשש של השלטון ליתן בידי נביאי-זעם
אלו (מחזאים) במה וקהל אלפים, נפתר חלקית באמצעות החוק הנפשע,
הנה לכם שייקספיר, צ'כוב ומולייר חינם אין כסף, בבחינת
אלטרנטיבה בטוחה לקיומה של תרבות, שלא יגידו שאין פה תרבות,
וכך מתרוצץ לו מחזאי חי ובועט, נלחם, נאבק ומתחרה ברוחותיהם של
מחזאים מתים, בין תיאטרון לתיאטרון עם יצירתו האנטי-ממסדית
ובסופו של יום, שנה, חצי יובל, לא מתאים לאף-אחד. (הנוסח
הסטנדרטי: "המחזה נמצא לא מתאים".  לי עצמי יש ערמה קטנה של
מכתבים כאלה). עשר, חמש-עשרה שנים של התרוצצות והוא ילמד לספק
את הסחורה המתאימה, או שיתפגר. חנוך לוין הודה בפני שאחרי "את,
אני והמלחמה הבאה", הוא הבין שלא ישרוד לאורך זמן אם ימשיך
לתקוף את הממסד ולכן עבר למלכת האמבטיה, במלים אחרות, במקום
לכוון את יצר המחאה שלו אל הממסד והשלטון, הוא כיוון אותו
(בכשרון רב) אל העם. העם מפליץ, העם מחרבן, העם מקיא, העם
קטנוני, העם מרושע, וגם אל שאלות פילוסופיות כמו המוות, המוות
ושוב פעם המוות, ובמשך כל שנות יצירתו הארוכות, לא נפלה שערה
משערות ראשו של אף אדם מהרשות המבצעת, השופטת והמחוקקת, (לא
שזו צריכה להיות המטרה של כל מחזה, אבל מדי פעם להדיח איזה
מושחת). וכך מספקת נוסחת הפלא - היא החוק הנפשע - את כל צרכיו
של השלטון. 1) סתימת פיות. 2) תרבות להמונים. 3) חסכון לקופת
המדינה (באין צורך לשלם תמלוגים למחזאים העשוקים).
אבל כמה כבר אפשר לדחוף לבורגנים ולצעירים חסרי-מנוח את הסוחר
מוונציה, או אז נוצר גל של מחאה, השלטון בתגובה מייד מזרים
כסף, עוד קבוצת תיאטרון קיבלה מכת חשמל (מזומנים) ונקראה לסדר,
ואז בא עוד גל ועוד גל, והנה לנו היום, בגוש דן בלבד כמות
אדירה של תיאטראות ופסטיבלים, כולם, אבל כולם ללא יוצא מן
הכלל, מקבלים מכות חשמל וסמי-הרגעה (מזומנים) מהשלטון, וזה
אמור לבטא פלורליזם תרבותי שהוא האנטי-תזה לסתימת פיות, וכשקם
יוצר פלוני ומזדעק שסותמים לו את הפה, צוחקים בפניו, סתימת
פיות..? בישראל..? עם הבימה, קאמרי, בית-לסין, גשר, תמונע,
סמטה, ספרייה, צוותא, פסטיבלים. יש פלורליזם תרבותי. כן,
פלורליזם תרבותי, כולו ממומן על-יד השלטון.
אל תוך הנסיבות האלה, יחד עם התעלומה הנצחית של מהות קיומו
כיוצר המונים, נולד יום אחד מחזאי כחול או שחור עיניים, מעל
עריסתו תלוי שלט ועליו חוק זכויות יוצרים, הוא זוחל ומדדה על
שניים ואחר-כך מתחיל לצעוד אל מה שנראה לו עולם קסום ומופלא של
תיאטרון, בלילות הוא מתייסר עם נשמתו ,עטו, ומחברתו, ומתוך
הרפש והסבל האנושי הוא מזכך יצירה ופוסע איתה מעדנות אל מבנה
התיאטרון המרשים ואפוף התהילה בתקווה ששם יחבקו וילטפו אותו
בחום, יתנו לו בית, פרנסה, בטחון כלכלי וכבוד עצמי. בום טראח.
הפתעה. עדת צבועים וזאבים (האוכלת מכף ידם של שכמותו) עטה עליו
ובוחנת אותו בעין פולשנית, חטטנית, ובכלל מה להם ולמחאתו,
להזדקקותו, ליצירתו המזוככת, לכשרונו, לשאר הרוח שלו, לתרבות,
אבל מצד שני הם זקוקים לו נואשות, למחזאי, כדי להמשיך את ההצגה
של השלטון, ההצגה הגדולה מכולן, ההצגה של חופש הביטוי, אבל
המחזה הוא אנטי-ממסדי. לא מתאים (לשיטה), גבר צעיר מושלך החוצה
בברוטליות תרבותית עם מכתב דחייה (גם זה במקרים נדירים ורק אם
הוא מתעקש), ונוסח המכתב: "המחזה  נמצא לא מתאים" , ועד שהאיש
הצעיר יתבגר ויחכים הוא ישאל את עצמו מדי פעם בפעם, לא מתאים
למה? לצבע השולחן במשרדו של המנהל האמנותי? לצבע הליפסטיק של
הלקטורית? ואם הוא לא יתאבד או יגסוס לאיטו הוא יתפכח ויבוא עם
מחזה חדש (מתאים), נו אז מה..? עדת הצבועים והזאבים זוכרת את
המחזה ההוא, שלא התאים, והיא חוששת שאחרי שהמחזה המתאים יעלה
ויצליח ירגיש המחזאי מספיק בטוח בעצמו להעלות את המחזה ההוא,
שלא התאים. בעיה. איך סוחטים מהיצור הזה את האופיום להמונים
מחד, ומונעים ממנו את יצירתו האמיתית מאידך? איך עושים את זה?
מחזיקים אותו רעב, לא משלמים משכורת, זורקים לו מקדמה עלובה,
ואחר כך שירוץ חודשים ושנים כמקבץ נדבות לגרד את הרווחים שאולי
נכנסו ואולי לא נכנסו ממחזותיו. כל עסקני-התיאטרון,
שכירי-השלטון (כן אפשר גם שכירי חרב במקרה הזה) דופקים משכורת
חודשית וחוזים שמנים והטבות ופנסיה, ודווקא הוא, המחזאי המפרנס
אותם בכשרונו, נדחק לפינה של מהמר בעל כורחו, כריש עסקים. חולה
הימורים הפך פתאום להיות. רודף קופות והצלחות מסחריות. ואם  כל
זה לא עוזר והוא עדיין מתעקש, מתחילים להשפיל אותו (ראו כתבתו
של יוסי פולק על ניסם אלוני).
אם זה היה קורה רק לאבי ז"ל שכתב את מוישה וינטלטור, ונפח את
נשמתו כקבצן בשדרות בן גוריון לאחר שנעשק רומה והושפל על ידי
פשנל שגזל ממנו את כבשת הרש (המחזה) ובכך המיט עליו ועל משפחתי
חרפת רעב ומוות. (אחי דוד פיינגולד ז"ל היה צייר ומשורר ואיבד
עצמו לדעת), אבל זה קרה גם ליוסף מונדי (קיימות עדויות וכתבות)
וזה קרה גם לנסים אלוני (קיימות עדויות וכתבות), וזה קורה
למחזאים צעירים שאני מכירה באופן אישי, וחנוך לוין שהיה ידידי
בתקופה מסוימת, לא נפגע אמנם מהבחינה הכלכלית, אבל הוא לא הציב
את ארונו באולם התיאטרון, לא רק בגלל שהוא  היה צנוע, אלא גם
בגלל שהוא אף פעם לא הרגיש שם כמו בבית, וכשזה קורה לכל-כך
הרבה, ביניהם בכירי-מחזאי-ישראל, זו כבר שיטה, (וזה קורה גם
למשוררים וסופרים כמו דוד אבידן ופנחס שדה) ואחר-כך - ללא בושה
- משמיצים הצבועים והזאבים את הקורבן, הוא לא היה נחמד. והוא
עשה ככה. והוא אמר ככה., אחרי שנים של השפלות, עושק, עוני
ובדידות, שהם הפשעים האמיתיים שהתבצעו נגדו, כשהוא מר-נפש,
אכול ומכורסם עד לקצה נשמתו, פולט איזו מלה רעה על אלו שביצעו
נגדו את הפשעים האמיתיים, הם מצביעים עליו ואומרים, אמרנו לכם.
זה היה מגיע לו. היה מגיע לו למות כמו כלב.

מה יש לעשות?

1. לתקן את חוק זכויות יוצרים.

2. להפריט חלק מהתיאטראות.

3. לקבוע קריטריונים להעלאת מחזות בתיאטראות הממומנים אפילו
חלקית על-ידי משלם המסים.

4. לקבוע קריטריונים של שכר ופנסיה למחזאים בתיאטראות הממומנים
אפילו חלקית על-ידי משלם המסים.

5. לקבוע נורמה לפיה למחזאי זכות הראשונים לביים את יצירתו
בתיאטראות הממומנים אפילו חלקית על-ידי משלם המסים.


מילכה אברהם - סופרת ומחזאית.