הסתכלתי עליה והיא הסתכלה עליי. התעמקתי עמוק בעיניה, בפרצופה
מלא החטטים, בשיערה המקורזל, בשיניה המצהיבות, בקפלים
שבצווארה, מנסה לחפש נקודות אור, דברים שיגרמו לי לחוש סימפתיה
מסויימה אל האישה הזו, שאכן אמורה לעורר בי סימפתיה, אבל כלום.
היא חייכה אליי. החיוך שלה לא נראה מזוייף, חשוב לציין, אבל
הוא בכל זאת עצבן אותי. הסתכלתי עליה בעיניים רציניות. היא
הרצינה. היא התקרבה אליי בעדינות ואמרה בקול הכי שקט שיכלו
להוציא מיתרי הקול הרעועים שלה "אז ספרי לי, מה הביא אותך
לפה?". אני רק התרווחתי לי על הספה, עדיין בפרצוף עצבני משהו,
ובחנתי את קירות החדר שלה.
החדר שלה היה צבוע בגוון ורדרד דהוי משהו, לא משהו שנראה לי
מרגיע במיוחד, כמו שראוי שחדר של פסיכולוגית במחלקה ד' בבית
החולים שלי יראה. גם היא עצמה לא נראתה כמו פסיכולוגית. התחלתי
לחשוד בה שהיא בעצם זאתי שעושה שם את האוכל, ופשוט נגמרו להם
הפסיכולוגים אז הם שלחו אותה, כמו ב"משפחת סימפסון". כל מיני
תעודות היו תלויות על הקירות אבל הן לא עניינו אותי. עיניי
נעצרו על תמונה שהייתה תלוייה על הקיר. בתמונה היו מצויירים
שני ילדים שנראו מאושרים מהחיים השטחיים שלהם. זה עצבן אותי.
אבל אז נזכרתי מה הביא אותי לשם. הבטתי על הפוסטמה שוב. הוא
שוב חייכה. "הציורים", אמרתי לה. "סליחה?", היא שאלה, נזהרת
שלא לעצבן אותי. "אני רוצה לראות ציורים", אמרתי לה בקול חד.
"יש ציורים על הקירות", היא אמרה, מבולבלת, "אני יכולה להביא
לך -" "לא", אמרתי בתקיפות, "אני רוצה ציור כזה שאת מראה לי
ואז אני צריכה להגיד מה אני רואה בו". "אהה", היא ענתה, "אין
לי ציורים כאלה". "מה זאת אומרת אין לך ציורים כאלה?", הרמתי
את קולי, "חייבים להיות לך! כמו ב'דריה'! לכל הפסיכולוגים
יש!". היא הביטה עליי בעיניים מבועתות משהו ואמרה בקול רגוע
יחסית "אל תדאגי, אני אחפש. בטוח יש לי פה איפשהו". היא קמה
במהירות והתחילה לפשפש במגירות השולחן שלה. אני המשכתי לשבת
במקומי דוממת, מחכה לה שתמצא את הציורים הארורים, שתושיב מולי
את גופה השמנמן, שתשאל אותי מה אני רואה בתמונות ואני אענה לה,
שתמציא תיאוריה על דרך המחשבה שלי, שתנתח את מצבי, ש - "אמממ",
שמעתי את קולה הצרוד מבעד לענן מחשבותיי, "אין לי דפים כאלה.
אני ממש מצטערת". "לא!", צעקתי, "את חייבת למצוא לי ציורים!!!!
אני רוצה ציורים!". "אולי אני יכולה למצוא איזה ציור", היא
לחשה, לקחה בידה דף ושרבטה עליו משהו. לאחר מכן היא הפנתה לי
את הדף. "מה את רואה פה?", שאלה. הסתכלתי על הדף. היה מצוייר
עליו ילד מכוער מאוד. "תגידי, את צוחקת עליי?", סיננתי, "זה
סתם איזה ילד מכוער. זה לא ציור של פסיכולוגים." "אהה", ענתה
לי אשת הקייטרינג, "אני באמת מצטערת אבל לא באמת משתמשים
בציורים כאלה. זה רק בתוכניות..." - "תוכניות שמוכניות!",
צעקתי, מעיפה משולחנה כמה ערימות דפים, "את סתם שקרנית! את לא
פסיכולוגית בכלל! כולם עובדים עליי! זה בכלל לא בית חולים
פסיכיאטרי!". באותו רגע נפתחה הדלת ושני בחורים גבוהים ורחבים
בחלוקים לבנים נכנסו. הם עזרו לטבחית המתחזה לקום מהרצפה
והרימו מהרצפה את ערימת הדפים שהפלתי. אחד מהם הסתכל על הציור
שהיא ציירה לי. "איזה ציור יפה", אמר ופנה לחברו, "תראה איזה
פרח יפה היא ציירה". "זה לא פרח!", צעקתי בהיסטריה ותפסתי את
ידו, "זה ילד! זה ילד! אתם לא רואים?". קירבתי לפי את ידו
ועמדתי לנשוך אותה אבל אז הוא הפיל אותי על הרצפה. שני הבחורים
הגבוהים תפסו אותי בידי והתחילו למשוך אותי החוצה מהחדר. "את
רואה?" צעקתי לכיוון הפסיכולוגית שלי, "זה בעצם כן קיים... כמו
בטלויזיה! את רואה?" אבל השפים משכו אותי עד שכבר לא יכלתי
לראות אותה מנגבת את הדם ממצחה ומדליקה ביד רועדת סיגריה.