עוד יציאה לארי ניבנית במקצת
נא לא לפנות בפרטים טכניים - לדעתי זה אפשרי

נביקי היטאצ'י, עיתונאית בת 23, לגמה מן הקפה שלה.
"אוקיי, אז מה ה'מצלמה' הזאת שלך עושה בדיוק?"
"תראי, מצלמה זה רק כינוי שהמצאנו במעבדה. הצילום הוא רק חלק
מזערי ממה שהמכונה שלנו עושה. העקרון הכללי מבוסס על מכניקת
הקוואנטים. זה תחום חדש יחסית בחקר החומר. אני חושב שאולי שמעת
עליו."
נביקי לא שמעה עליו כלום, אבל לא העזה להגיד את זה מפחד
שההרצאה שבוודאי תפרוץ כתוצאה מכך תוציא אותה מדעתה. ראש מכון
המחקר של אוניברסיטת הירושימה היה ידוע בתור הסיוט של כל
עיתונאי. אבל היום הוא היה קצר רוח בצורה יוצאת דופן

"כל חומר בנוי מאטומים. לכן אם אני מעקם או מעוות את החומר,
העיקום יהיה ניתן לצפייה גם ברמה האטומית - האטומים ינועו זה
לצד זה והמבנה שלהם ישתנה. אנחנו משתמשים בברזל טהור במיוחד
שמאוד רגיש לכל שינוי במבנה שלו."
נביקי העמידה פנים שהיא רושמת לעצמה הערות.
"הקרינה שהמכונה שלנו מייצרת גורמת לחומר להסתדר במבנה מסוים
ברמה האטומית - לפי המבנה שהחומר יהיה בו בעתיד"
"כלומר, זו מכונת זמן?"
"לא. לא מתבצע פה שום מסע בזמן - ידוע ששום חומר בעל מסה לא
יכול לנוע בזמן. אבל המידע כן יכול. כל הנוסחאות של מכניקת
קוואנטים מבוססת על מידע ועל תנועת מידע. אין שום סיבה שמידע
לא יכול לנוע בזמן.
אנחנו מנצלים שינויים קטנים בחומר כדי לשלוח 'הודעות' אחורה
בזמן. אפשר להגיד שאנחנו 'חורטים' הודעה על הברזל, וקוראים
הודעות שנחרוט בעתיד. כיילנו את המכונה לקרוא עד כמה שעות
קדימה, אבל אנחנו די בטוחים שנוכל בעתיד לקרוא גם שנים קדימה"
נביקי כבר הבינה שהחדשות האלה מוזרות מכדי להגיע לעמוד הראשון.
"אז איזה שימושים יש לדבר כזה בכלל?"
"דבר ראשון, הניסויים שביצענו פה מוכיחים את תקפותה של מכניקת
הקוואנטים. זה נושא הרבה יותר חשוב משאת חושבת. חוץ מזה,
ובעיקר אם נצליח לקרוא הודעות מהעבר, שנראה לי סביר ביותר, יש
להמצאה הזאת המון שימושים בתקשורת ובאחסון נתונים. אישית, אני
חושב שהאפשרות לקרוא הודעות שנכתוב בעתיד יהווה שינוי רציני של
כל החיים בעולם. זוהי מהפכה מחשבתית. אי אפשר לומר היום אילו
שינויים הטכנולוגיה הזאת תביא. יתכן וזה הנשק הסודי שלנו
במלחמה"
"רגע, אבל אם אני קוראת עכשיו הודעה שאני אכתוב עוד כמה שנים,
אז בעוד כמה שנים לא תהיה לי שום סיבה לכתוב לעצמי את זה, כי
אני כבר אדע מה כתוב שם. אבל אז..."
"אבל אז לא כתבת את ההודעה מראש. את מתיחסת לפרדוקס הסב - מה
קורה אם אני חוזר אחורה בזמן והורג את סבא שלי לפני שהוא מוליד
את אבא שלי? אז אני לא אהיה קיים. אבל אז, אני לא אהיה קיים
כדי לחזור אחורה בזמן ולהרוג אותו מראש. במכניקת קוואנטים אין
פרדוקס זמן בכלל. אם את קוראת הודעה מסוימת, זה סימן שאת תשלחי
אותה. כי בנוסחאות של מכניקת הקוואנטים אין עבר ועתיד. הסיבה
והתוצאה נוצרים ביחד, כציר זמן אחד"
הפרופסור שילם את החשבון, וקם. "את רוצה אולי הדגמה?"
נביקי לא הרגישה שהיא במצב לסרב. לראות קריאת עתיד מדעית בזמן
אמת?
השניים עלו בשקט למעבדה בקומה השלישית של האוניברסיטה. השומר
קם לקראתם אבל הפרופסור נופף אותו בתנועת יד.
הוא נכנס והחל להדליק את המכונות, אחת אחת. התנועות כבר הפכו
אוטומטיות ומלאות חן, כמו מנצח על מקהלה של מכונות ומסכים.
"זאת המצלמה" - הוא הצביע על מתקן גלילי גדול ושחור במרכז החדר
- "יש רק מתקן אחד כזה בכל העולם". לנביקי היה ברור שהוא ממש
משתדל להרשים אותה, אז היא ניסתה להעמיד פנים שהיא מתרשמת.
"מה היא עושה?"
"כפי שאמרתי, בפנים יש פס מתכת מברזל טהור. המבנה שלו כרגע
מושלם לחלוטין - כמו קוביות מסודרות. יש לנו מגנטים רבי עוצמה
שמסדרים את הברזל בצורה הזאת."
הפרופסור ניגש למכונה, והחל לשחק בכפתוריה בקלילות. "אני מכוון
את המכונה 'לצלם' חמש דקות קדימה, לעתיד. הקרינה שאנחנו
מייצרים תגרום לקוביות לנוע ממקומן, לפי המצב שבו נשים אותן
בעתיד. אל תדאגי, זה יהיה ברור יותר עוד מעט."
המכונה פלטה קול המהום משונה, והמדפסת שבצד החדר החלה לפלוט
רעשים ולפלוט דף מלא טקסט.
"עכשיו הברזל 'צולם', והתוצאה מופיעה כאן, על הדף. לא להסתכל!
עכשיו ניישר את הברזל חזרה, ונחרוט את ההודעה שלנו"
הוא הקיש על כפתור נוסף, והמכונה השמיע קול המהום שונה. הוא
הצביע לעיתונאית על מכונה להדפסת כרטיסיות בצד השני של החדר.
"כתבי מה שאת רוצה - מספר, משפט, מה שאת רוצה"
נביקי פנתה אל המכונה בהססנות, והחלה להקיש את שמה, את התאריך,
וכמה משפטים חסרי משמעות
הפרופסור הוציא את הכרטיס, והכניס אותו למכונה הגדולה שמרכז
החדר. קול ההמהום חזר.
"עכשיו המכונה 'חורטת' את ההודעה על הברזל באמצעות אלקטרומגנט.
כזכור לך, צילמנו את אותו מוט ברזל לפני כחמש דקות. התוצאות
נמצאות על הדף הזה, שהדפסנו לפני חמש דקות:" הוא שלף את הדף
מהמדפסת, והראה אותו לנביקי.
"הודעה בת 400 תווים:
נביקי היטאצ'י, 6/8/1945
זהו מסע הזמן הראשון שלי0000000000000

שינוי כללי: 0.05%
סטיית תקן: 0.0038%"
"אני לא מאמינה - זה בדיוק מה שרשמתי הרגע"
הפרופסור חייך חיוך ניצחון קטן - "ההודעה שרשמת נכתבה על
הברזל, ולפני חמש דקות 'צילמנו' אותו, וקראנו את ההודעה שכתבת
עכשיו, כלומר בעתיד"

העיתונאית הצעירה הודתה לו ויצאה, והפרופסור שקע לסיגרית
הרהורים. פרס נובל כבר אצלי בכיס, הוא חשב לעצמו.
הוא חשב לעצמו על העוצמה שיש למכונה כזאת. כשהדף יוצא עם
ההודעה שהעיתונאית כתבה, כבר היה ידוע מה היא תכתוב. מישהו ידע
מה היא תכתוב בעתיד. ומה אם...
הפרופסור כיוון את המכונה ליישר שוב את הברזל, וכיוון את
המכונה לצלם 10 דקות קדימה
"לא משנה איזו הודעה תצא", הוא הכריז בקול, "אני אשלח הודעה
אחרת!", וביד רועדת לחץ על הכפתור
הדף החל לצאת בקצה החדר, ולאט לאט הפרופסור קרב עליו
על הדף היה רשום:
"תקלה: לא נמצא שינוי במתכת"
הברזל ישר לגמרי - שום הודעה, שום חריטה.
"טוב, כנראה שאין לי רצון חופשי"
המכונה לא קיבלה שום הודעה. סימן שלא שלחתי אף הודעה בעתיד...
הוא ניגש אל מכונת הכרטיסים, הדפיס כרטיס, וכתב הודעה לעבר:
"טקהאשי דניירו, 6/8/1945
ניסוי זה מוכיח מעבר לכל צל של ספק שאין לאדם רצון חופשי"
דניירו הזין את הכרטיס למכונה וחרט את ההודעה על הברזל.
עכשיו הברזל חרוט. דניירו הציץ בשעון. בעוד כשתי דקות יהיה זמן
היעד - הזמן אותו קראה המכונה מקודם, כשטענה שאין אף הודעה
כתובה על המוט.
אבל מה כבר יכול לקרות בשתי דקות?
דניירו התיישב לכוסית סאקי אחרונה בחייו

למי שעוד לא הבין, ב6 באוגוסט, 1945 - היום בו מתרחש סיפור זה
- פצצת אטום פגעה בהירושימה, ובשביל הסיפור אפשר לומר שהמעבדה
עברה אידוי מוחלט