[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בובה תמימה
/
חלום ליל חורף

הוא ישב לצדי. הסתכלתי עליו, ניסיתי לתפוס את העיניים שלו.
העיניים שלו טיילו וצפו על כל מקום, ועל כל דבר שנקרה בדרכו,
חוץ ממני. ידעתי שהוא אוהב אותי, ידעתי שהוא רוצה שאני ישב שם
לצידו, ושהוא נהנה ממני. אבל גם ידעתי שאת העיניים שלו אני
בחיים לא אצליח לתפוס הלילה. ככה הוא, כשהכל שומם. אם יש
מיליוני אנשים שהוא יכול לראות, הוא יסתכל עלי. הוא לא אוהב
אנשים. רק אותי. אז הוא יסתכל עלי. אבל אם הכל שומם, כמו
עכשיו, אז הוא לא יסתכל עלי. אין סיכוי פשוט. פעם הייתי נעלבת,
מתעצבנת כשלא הייתי מצליחה לתפוס את העיניים שלו. היום אני
נהנית מלנסות. היום אני כבר מכירה אותו. אני יודעת שהוא אחד
מיוחד, שהעיניים אצלו לא מראות מה שהוא מרגיש, אלא מראות הרבה
יותר- מה שהוא רוצה להרגיש. אני יודעת שכשהוא מסתכל עלי הוא
רוצה להרגיש כמה שהוא שונא אותי, אבל הוא לא יכול. בגלל זה הוא
איתי. כי הוא לא שונא אותי, כי הוא אוהב אותי. אני יודעת
שכשהוא מסתכל על דברים אחרים, הוא רוצה להרגיש שהוא שונא אותם,
אבל גם אותם הוא אוהב. הוא בחיים לא יסתכל על משהו שהוא שונא.
זה ישרוף לו. הוא יצרח. ואז הוא יסתכל עלי, ינשק אותי במצח,
ויחייך. ולעולם לא יביט לאותו מקום שוב.
אבל היום הכל אחרת. היום הכל לבן. זה התחיל בבוקר. הכל נהיה
פתאום לבן. כולם צרחו. ואני חיפשתי אותו. את האיש שלי. מצאתי
אותו, ושנינו הלכנו לנו בידיים משולבות לעבר הלבן הנצחי. רק
שהוא לא כ"כ נצחי, אבל היה לנו כיף להאמין בזה. הלכנו, אילמים,
שותקים. הפיות שלנו קפאו. הסתכלתי בעיניים שלו. השתקף בהם הלבן
המסנוור הזה, וזה היה מדהים. הכחול העמוק, עם הלבן הטהור.
מדהים. הלכנו. הוא החזיק בגזע עץ, ונפל עלינו שלג. הוא צחק.
היה מוזר לראות אותו צוחק. הוא היה מחייך, אבל היה לו מין חיוך
קטן כזה, קפוא, שיודעים שהחיוך הזה מנסה להגיד משהו. כל פעם
שהוא חייך החיוך שלו אמר לי משהו אחר. זה הפך להיות מין משחק
כזה בשבילי, לנסות להבין מה עומד מאחורי החיוך. אבל הפעם הוא
צחק. הלבן עשה לו טוב. הוא אהב לבן. מאוד.

"חמוד" לחשתי לו. הוא הסתובב אלי. העיניים שלו זהרו. כולו זהר.
הייתה מסביבו הילה כזאת. גם אני אהבתי את השלג. הסתכלתי על
השלג, בעקבות העיניים שלו. ישבנו ככה עשר דקות. רק הסתכלנו על
הלובן שממשיך למלות את העולם. שלנו. הוא חיבק אותי. ידעתי שזה
הולך לבוא. ידעתי. אני מכירה את זה. כל שנה זה ככה. הרגשתי את
זה. התנתקתי ממנו. הסתכלתי. העברתי בו יד, והסתכלתי עליה. מים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כל מה
שמונגולואידים
מחפשים זה
זיון!


פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/3/02 14:15
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בובה תמימה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה