בעשרים לאוקטובר אלף ותשע מאות ושמונים ותשע,
בשעה ארבע לפנות בוקר או בסמוך לה, בסימטה צרה
ומרופשת, שבמרכזה זורמים מי ביוב כנחל איתן,
באחת משכונות העיר חן-יונס.. זה הזמן וזה המקום.

נער כבן שבע עשרה שנים, איאד תופיק איסמעיל עאצי,
בנם הבכור והאהוב של תופיק איסמעיל מוחמד עאצי
ואשת נעוריו, בת דודו,  פרדוס חליל איברהים עאצי,
יוצא מפתח ביתו, לראות במהומה אשר בחוץ.

ובחוץ רבה המבולקה: צעקות, קולות ירי ופיצוצים,
והגז המדמיע נישא באויר. ועומד הנער איאד ומביט
בחיילים הרודפים אחר נערים אחדים, המיידים בהם
אבנים. הכל כמינהג אותו הזמן ואותו המקום.

וחייל צעיר, גדול אולי בשנה או בשנתיים מאיאד שלנו,
פרוע עיניים, מזיע באפודו ונשימתו כבדה מן המירדף,
מגיע בריצה, ו.. הופ !  תופס באיאד לבל יימלט הביתה.
ועומדים שני הנערים, חבוקים ולפותים כצמד אוהבים.

רגע ארוך,
נפרד מן הכל,
עומדים הם חבוקים,
בלי קשר
לאשר הביאם לשם
ולאשר הביאו עמם.
רק לפותים זה בזה,
כצמד אוהבים.

ולפתע מגיע חייל אחר, חג סביבם בזהירות,
מוצא את הזוית הנכונה, יורה באיאד והורגו.

כך מת איאד תופיק איסמעיל עאצי, השאהיד,
כפי שראה במו עיניו אביו, תופיק איסמעיל מוחמד עאצי,
ומאחורי כתפו ראתה בת דודו ואשת נעוריו, האם
פרדוס חליל איברהים עאצי, שניהם ראו במו עיניהם
הדומעות. דומעות מן הגז שנישא אז באויר, כאמור.

אך באותו הזמן ובאותו המקום, כלומר:

בעשרים לאוקטובר אלף ותשע מאות ושמונים ותשע,
בשעה ארבע לפנות בוקר או בסמוך לה, בסימטה צרה
ומרופשת, שבמרכזה זורמים מי ביוב כנחל איתן,
באותה שכונה בעיר חן-יונס.. אירע מעשה אחר לחלוטין.

חיילים אחדים משלנו נקלעו לסימטה הצרה.
וכמינהג הזמן והמקום, הושלכו לעברם
אבנים, בקבוקים, קרשים ומוטות ברזל,
ומאחד הגגות אף צנח והחטיאם מקרר ישן.

ובראש המתפרעים מקפץ לו אחד, פרוע עיניים,
בימינו מניף מוט של ברזל זוית, כמטר אורכו,
בשמאלו מטיל לבני חומר שעוקר מגדרות,
וקולו מרעים פקודות לחבר מרעיו.

אחד החיילים קולט ומאתר את זה המנהיג,
אץ אליו ואוחז בו, לעצרו ולהפסיק המהומה.
ושניהם מתחילים להאבק זה זה בזה,
מכים ומוכים בכל הבא לידיהם.

והמתפרע משליך מידיו כלי המשחית,
ושולח ידיו אל רובה הגליל של החייל,
לעקרו ולהסיר רצועתו מעל כתפיו,
והחייל מושך ברובה למנוע את הדבר.

ועומדים שני הנערים, חבוקים ולפותים כצמד אוהבים.

רגע ארוך,
נפרד מן הכל,
עומדים הם חבוקים,
בלי קשר
לאשר הביאם לשם
ולאשר הביאו עמם.
רק לפותים זה בזה,
כצמד אוהבים.

ואז קורא החייל שלנו לעזרה,
ומגיע חברו בריצה, ויורה.
תחילה באויר, כחוק,
ואחר, בראותו כי המתפרע
עומד ליטול את הרובה,
יורה לעבר רגליו,
אך מחטיא, פוגע בבטנו והורגו.

וכך מת איאד תופיק איסמעיל עאצי, מחבל,
כפי שנירשם ביומן המיבצעים של גדוד שלוש עשרה,
חטיבה אחת, בדיווח אלחוטי מפי מ"פ גימל,
מפקד הפלוגה שעסקה אותו לילה בפעילות שגרתית
בחוצות חן יונס, וגברה על מארב יזום של מחבלים.

אני מסתכל בשני המעשים השונים,
שארעו ממש באותו הזמן ובאותו המקום,
וכלל איני מתאמץ לנחש, בודאי לא לשפוט,
מה אירע במציאות ומה בדוי מן הלב.

רואה אני רק אותו הרגע,
בו לפי שני הסיפורים,
עמדו שני הנערים
לפותים זה בזה כצמד אוהבים :

רגע ארוך,
נפרד מן הכל, בו
עומדים הם חבוקים,
בלי קשר
לאשר הביאם לשם
ולאשר הביאו עמם.
רק לפותים זה בזה,
כצמד אוהבים.