בשעת שקיעה מאוחרת, ישב לו הגנרל ג'ון בי. סמית' על הכיסא
המתנדנד שבמרפסת הבית שלו, והביט למרחק. הוא חזר לפני חודשים
ממלחמת קוריאה, והוא לא הפסיק לחשוב על העובדה שלמרות שהוא
הגיע לדרגה הגבוהה שלו ולמרות שהמחלקה שלו תמיד ניצחה בכל
הקרבות שהשתתפו בהם, הוא לא קיבל אף אות של כבוד.

ומפקדים אחרים, זוטרים בהרבה ממנו, חלק מהם אפילו היו תחת
פיקודו- הם כן קיבלו אותות הצטיינות. ועל מה? על שהצילו איזה
חייל אחד או שניים, או על שחילצו גופות משדה הקרב.

הוא לא הפסיק לחשוב שהרבה מהדברים הטובים שכן קרו במלחמה
הדפוקה הזאת היו בזכותו. הוא לא הפסיק- עד הרגע הקטן...

שבו הוא הביט קדימה על המדבר של אריזונה, על מעט הקקטוסים
שגדלו בנוף המדברי הזה, ועל הקו בו נפגשו השמיים של השקיעה
בכתומים ואדומים חזקים, עם האדמה. קו האופק.

הוא שמע פעם כמה מהחיילים שלו מדברים על קו האופק. הוא שמע
אותם מדברים על איך שאנשים לאורך ההיסטוריה ניסו להגיע אל הקו
הזה ומעולם אף אחד לא הגיע, אבל פיספס את המשפט שבא אחר כך. הם
אמרו אחר כך שהשמיים והארץ אף פעם לא נפגשים, אבל הוא לא שמע
אותם אומרים את זה, והוא גם לא ידע את זה. הוא גדל בחווה
הטקסנית, עזר לאבא שלו עם גידולי התירס והטיפול בחיות, ולא הלך
לביה"ס אף פעם.

ובאותו הרגע, הוא חשב על מה שחייליו אמרו. זה משהו שאף אדם לא
הצליח לעשות- להגיע אל קו האופק. אולי הוא יצליח?
שום דבר, אפילו לא אשתו והילדים, לא עניינו אותו יותר מהמחשבה
שאם הוא יגיע אל קו האופק, הוא יזכה בכבוד שחיכה לו כל כך הרבה
זמן.

בלי לומר מילה, הוא לקח אתו ציוד הכרחי בלבד, בגדים נוחים,
מזון ושתייה, ויצא לדרך. אשתו יצאה אחריו, תמהה על מעשיו של
בעלה בן השישים, שמתנהג כאילו הוא מינימום ג'ון וויין. אבל,
היא וויתרה על לצעוק אליו ולשאול אותו לפשר מעשיו. היא כבר
הבינה, שבעלה חזר מהמלחמה לא כמו שהוא היה קודם. אבל לא היה
איכפת לה.

הוא הלך והתרחק יותר ויותר מביתו, עד שכאשר הביט לאחור ביתו
נראה לו כמו נקודה שחורה. התחיל להחשיך, אבל בכל זאת הוא המשיך
עד שכבר לגמרי לא יכל לראות את סביבותיו. אחרי הכל, הוא רצה
להגיע לקו האופק בזמן שיא...

כשהחשיך לגמרי, הוא הניח את חפציו על החול, אירגן לעצמו מדורה
ואכל מהמזון שלקח עמו. הכל מתוך משמעת מזון, שלמד במהלך
המלחמה- שלא ייגמר לו האוכל. לפחות לא עד שיגיע למקום יישוב.
הוא השכים בבוקר, ומיד כשקם, בלי לרחוץ את פניו ובלי לשתות או
לאכול, ישר יצא לדרכו. בלי עיכובים. הוא חש חובה אישית, אולי
אפילו חובה דתית, להגיע לקו האופק.

עם כל צעד שהוא פסע, המילים של הכומר מהעיירה שלו, על נוכחות
אלוהים בעולם ועל השליחות האלוהית שהייתה לקדושים, הפכו ליותר
ויותר אמיתיות עבורו. בעיקר הפכו לאמיתיות עבורו המילים בנוגע
לכך שאלוהים נמצא בשמיים. כי משום שאלוהים נמצא בשמיים, מן
הסתם כשיגיע לקו האופק, הוא ייגע בשמים, ואולי ככה הוא יהיה
קרוב לאלוהים. ועם כל צעד שלו- הוא הרגיש יותר ויותר קרוב
לאלוהים. עברו חמישה ימים מאז שיצא לדרכו.

הוא  ייחס את העובדה שנראתה שולית בעיניו- העובדה שקו האופק לא
נעשה קרוב יותר- לכך שחם לו ושאולי הוא הוזה ועייף. או שלפעמים
הוא החליט לייחס את העובדה הזאת לכך שהוא כבר בן שישים וראייתו
אינה כמו שהייתה בעבר. פעם קראו לו "עיני נץ".

החום הכביד על גופו, ועיניו הירוקות החלו להעצם מעצמן, למרות
שנלחם בהן ולמרות שנלחם בתחושת העייפות שתפסה אותו.
הוא התמוטט, כשלפתע ראה שעוד כ-300 מטרים הוא מגיע למה שנראה
כמקום יישוב.

הוא שתה מעט ואכל את מה שנשאר לו, ואחרי מנוחה קצרה אזר את
כוחותיו והמשיך ללכת, עד שהגיע לעיירה שלא הכיר. הוא לא ראה
שום שלט, מלבד השלט של "הפונדק של ראקטירי".

הוא פסע בצעדים עצלים לתוך הפונדק, ניגש אל הבר ושאל את הברמן
הצעיר על שם העיירה אליה הגיע, והאם יוכל לנוח בפונדק הלילה.
הברמן ענה לו ששם העיירה הוא בית'לם, ושבדיוק היום התפנה מקום
בפונדק בשבילו.

ג'ון נח את מנוחתו בפונדק, ובערב ירד אל הבר. הוא התישב והזמין
לעצמו בירה מהחבית. "בירה אמריקאית בלבד", הוא דרש. הברמן
הצעיר מילא אחר מבוקשו.
ג'ון התחיל לספר לברמן ולשלושת האנשים האחרים שישבו על הבר, על
מעלליו ומעשי גבורותיו במלחמות העולם ובמלחמת קוריאה, ולא חדל
להזכיר את שליחותו ואת שאיפתו להגיע אל קו האופק.

האנשים והברמן התפעלו מסיפוריו על פועלו במלחמות, אבל גיחכו
למשמע דבריו על קו האופק. אחד האנשים הזכיר לגנרל, שאף אחד
מעולם לא הגיע אל קו האופק, מהסיבה הפשוטה שהאדמה והשמיים לא
נפגשים לעולם. הם מקבילים זה לזה, אך לא נוגעים. "בעצם", הוא
אמר, "השמיים הם אפילו לא קו ממשי. השמיים הם אוויר, אי אפשר
לגעת בהם, ולכן זה לא ייתכן שהאדמה והשמיים ייפגשו."

ג'ון רוקן 5 כוסות בירה, הביט מבט מלא בבוז על האדם שדיבר, כמו
על חייל שלא רוצה למלא את הפקודות ורק רוצה לחזור הביתה אל
הפאי של אמא שלו.

"אתה לא מבין! השמיים והארץ כן נפגשים. כנראה מעולם לא ראית את
האופק. השמיים מתערבלים לתוך הקרקע, אלוהים מהלך על העולם,
רוקד עם השמש ואז הוא מכבה את האורות והולך אתה לישון. אני
אהיה האיש שיגיע לשם. אני אגע בשמיים, בין אם אתה מאמין ובין
אם לא".

הברמן הצעיר ניקה את הסימנים העגולים שיצרו כוסות הבירה על
הדלפק במטלית, ופלט אל הגנרל: "אתה שיכור. לך לישון, ומחר כל
הטירוף הזה יעבור לך".

הגנרל התפרץ בחמת זעם, זרק את הכוס לעבר השני של חדר, והכוס
נשברה בעוצמה על הקיר.

"זה לא טירוף! אני לא מטורף! איך אתה מעז לדבר ככה אל גנרל
חשוב בצבא ארצות הברית, יא חת'כת ברמן עלוב?!"
הוא עלה עם כל העצבים שלו אל חדרו, נעל את הדלת והלך לישון
בבגדיו.

הוא התחיל לבכות כמו ילד קטן, מתוך שינה. בחלומו הוא ראה את
עצמו רודף אחרי עלמת החן, ששמלתה עשויה מבדים שקופים בצבעי
אדום וכתום עזים. היא צחקה לו, לעגה לזקנתו, לעגה ליהירותו,
ואמרה לו: "אתה לעולם לא תתפוס אותי,כי אני לא קיימת". הוא ראה
פתאום בחלומו את הבית, את אשתו מכינה פאי תפוחים, בדיוק כמו
שהוא אוהב, והריח של העוגות עלה באפו.

למחרת, הוא קם עם כאב ראש אדיר, והחליט לרדת אל הרחוב ולבקש
הסעה אל ביתו הקטן. הוא ידע שלא רק שהוא לא יוכל פיזית לעשות
שוב את אותו המסלול שעשה, זה גם יכאב לו הרבה, בנשמתו.

כשהגיע לביתו, אומנם הבית לא היה מלא בריח פאי התפוחים שדימיין
לעצמו בחלומו, אבל הבית היה מלא בצחוק ובדיבורים של אשתו,
ילדיו וחבריו, שכולם התגעגעו אליו. הוא הגיע אל קו האופק.