כשידידי, הממציא-חסר-ההמצאות פרופסור אינלימוח, אמר לי שהוא
המציא מכונת זמן, לא האמנתי לו.
"באמת שהמצאתי אחת", הוא התעקש ואז הוסיף, מהסס, "אבל עדיין לא
בדקתי אם היא עובדת בצורה מושלמת..."
צחקתי.
"בוודאי שלא בדקת", אמרתי, פוסקת, "אין מה לבדוק. אי אפשר
להמציא דבר כזה. בלתי אפשרי."
"בלתי אפשרי, מה?", הפרופסור הביט בי, בעיניו מן ניצוץ ממזרי,
"אם ככה אז אין לך התנגדות לבדוק אם היא פועלת כראוי, נכון?"
"בסדר גמור!", אמרתי לו, אוזרת את כל האומץ שבקרבי. האם באמת
אני אמרתי את זה? מי יודע לאן העקשנות שלי והגאווה שלי יובילו
אותי... אבל אין כזה דבר מכונת זמן!
ולמרות זאת, כשנכנסתי, לבקשתו של הפרופסור, אל תוך המכונה, אני
מוכרחה להודות שמשהו בי רעד.
"בלתי אפשרי." לחשתי לעצמי, מוטרדת, כשסגרתי את דלת המכונה
מאחוריי.
כשהתיישבתי על הכיסא והסתכלתי על לוח הבקרה, ניסיתי לפענח מה
עליי לעשות.
היה שם צג קטן ומספר כפתורים קטנים ועליהם מספרים ואותיות. מעל
הצג היה כפתור ירוק גדול.
"ברוכים הבאים למכונת הזמן של פרופסור אינלימוח המהולל,
המפורסם, הגאוני, המבריק, המקסים והמושלם", רצה כתובית על המסך
ואני גלגלתי את עיני בשאט נפש.
"שלב ראשון", הופיעה כתובית נוספת על הצג, "הוא ללחוץ על מספר
השנה שאליה ברצונכם להגיע. כתבו את השנה משמאל לימין והיעזרו
בכפתורי המספרים שלפניכם. לאחר בחירת השנה תקבלו מידע על
התקופה אליה בחרתם ללכת".
4.6.9.1
"בחרת ללכת אל שנות ה-60' של המאה העשרים. תקופה זו מאופיינת
במשפט 'עשו אהבה ולא מלחמה'. בתקופה זו התרבו בעולם האנשים
שנקראו 'ילדי הפרחים' או 'היפים'. האנשים הללו האמינו בשלום
ובאהבה, השתמשו בסמים, והיו מוחים נגד המלחמות. באותן השנים
התרחשה אף מלחמת וייטנאם, נגדה מחו 'ילדי הפרחים'.
כעת כתוב בעזרת כפתורי האותיות את המקום אליו ברצונך להגיע,
החל בשם המקום או הרחוב, אחריו את שם העיר, בהמשך את שם המדינה
ולבסוף את שם היבשת".
סנטרל פארק, ניו יורק, ארצות-הברית, אמריקה.
"לחץ על הכפתור הירוק הגדול כדי לפתוח במסע".
לחצתי.
"המסע שלך עומד להתחיל. החלה הספירה לאחור: 5, 4,"
"הצגה משכנעת בהחלט", גיחכתי, שפתיי רועדות, ונופפתי לפרופסור
דרך החלון הקטן שהיה קבוע מולי, מעל הצג.
"2, 1,..."
המכונה הרעישה ורעדה כמו ברעידת אדמה, ואני נאלצתי להחזיק
בידית. הדלת הייתה נעולה.
הרעש התחזק ונהיה כמעט מחריש אוזניים.
פניו של הפרופסור נעלמו.
המראה שבחלון השתנה לנקודות נוצצות, שהחליפו צבעים - מאדום
לכחול, מכחול לצהוב, מצהוב לירוק, מירוק לכתום, ולבסוף לשחור.
מתוך השחור החלו לצוץ דברים שנראו כמו גחליליות זוהרות
ובוהקות. הגחליליות גדלו וגדלו ולבסוף כל החלון הואר באור לבן,
מסנוור. הרעש התגבר, ואני נפלתי על הרצפה, נחבטת בראשי.

כשהתעוררתי, הדלת הייתה פתוחה.
"מוזר", הייתה המחשבה הראשונה שעברה במוחי, "היא הייתה נעולה
קודם. אולי הפרופסור פתח אותה."
שפשפתי את ראשי וניסיתי לקום, אבל אז גיליתי שהכיסא נפל עליי
ולא נתן לי לקום.
"אוף", נאנחתי, "רק זה מה שהיה חסר לי..."
"היי, חבובה, מה את עושה שם למטה?", נשמע קול מעליי. הרמתי את
עיניי מעלה, וראיתי שהדובר היה בחור שהיה דומה באופן מפתיע
לברגר מהסרט 'שיער'. לצדו עמדו שני בחורים נוספים ובחורה שהיא
אף הם העתק של האד, ווף וג'יני מ-'שיער'.
הבטתי בהם בעיניים מכווצות. יכולתי להרגיש את הגבות שלי עולות
בפליאה.
"נפלתי", אמרתי לאחר מספר שניות, "קיבלתי מכה. אתם יכולים
לעזור לי לקום?"
הבחור שדמה לווף חייך. "בוודאי", אמר, ושלח אליי את ידו. הבחור
שדמה לברגר אף הוא שלח אליי את ידו ושניהם עזרו לי לקום.
"איפה אני?", ניגשתי ישר לעניין.
הבחור שדמה לברגר צחק.
"מותק, את לא רואה? זה סנטרל פארק!"
נפלתי על הרצפה.
"איזה שנה זאת?", דרשתי לדעת.
"במקרה שלא הבטת ביומן לאחרונה", אמר הבחור שדמה להאד, "עכשיו
1964".
נשכבתי על הדשא.
"מה קרה?", שאל הבחור שדמה לווף, מחייך, "את קצת לא מרוכזת
בזמן האחרון, אני צודק?"
"כן, אתה... אתה צודק. אני קצת לא מרוכזת, באמת. עוד מעט אני
אתעורר והכל יהיה בסדר".
לפתע הבטתי בבחורה.
"את יכולה לצבוט אותי בבקשה?", ביקשתי.
"מה?!"
"תצבטי אותי".
היא משכה בכתפיה, ואז נתנה לי צביטה הגונה בזרוע.
"אאו!", צעקתי, משפשפת את זרועי, ואז מלמלתי: "כנראה שזה לא
חלום. לעזאזל עם הפרופסור הזה! נו, טוב, אם כבר אז כבר. איך
קוראים לכם?"
הארבעה התיישבו על הדשא, לצדי.
"אני ברגר", אמר הבחור שדומה לברגר, "ואלה ווף", הוא הצביע על
הבחור שדמה לווף, "האד", הוא הראה על הבחור שדמה להאד,
"וג'יני", הוא חייך אל הבחורה שדמתה לג'יני. "ומי את?"
פי היה פעור בתדהמה, עיניי רחבות מפליאה.
"אני... אני המומה!", היה כל מה שיכולתי לפלוט.
ברגר גיחך.
"נעים להכיר אותך, המומה", הוא אמר, "וכדאי שתסגרי את הפה לפני
שתתחילי לבלוע זבובים..."
ווף שלח את ידו אליי וסגר לי את הפה.
כשפתחתי שוב פעם את פי היה זה כדי להגיד:
"קוראים לי רונה, לא קוראים לי המו..."
"היי, בובה!", האד התפרץ לדבריי, "אני חושב שהדבר המוזר הזה
שהיית בתוכו קצת התקלקל..."
סובבתי את ראשי.
המכונה העלתה עשן והדלת נשרה ממקומה. בפנים יכולתי לראות
שהכיסא אף הוא נפל והחלון מנופץ.
האד, ג'יני, ווף, ברגר ואני רצנו אל עבר המכונה. נכנסתי פנימה,
מקווה שלפחות הכפתורים והצג נותרו שלמים. טעות. הצג היה שבור
לרסיסים, הכפתורים יצאו כולם ממקומם, ודרך שברי הצג יכולתי
לראות חוטים יוצאים החוצה.
"חרא!", קיללתי, "חרא! חרא!! חרא!!!"
"היי, מותק, אל תדאגי", ווף חייך שוב את החיוך המתוק שלו, "הכל
יהיה בסדר. את יכולה להישאר אתנו אם את רוצה. אפילו לתמיד".
שלושת האחרים הנהנו בראשם לאות הסכמה.
הבטתי בהם.
בעצם, מה עוד אני צריכה? זאת התקופה שתמיד חלמתי עליה, אנשים
שתמיד הערצתי והערכתי. למה לי לחזור?
חייכתי והנהנתי בראשי.
הארבעה חייכו אף הם, והלכנו משם חמישתנו, מחובקים.